ב-1907, לאחר עבודת שדה קפדנית, חישובים סטטיסטיים וראיונות עם אנשי העיר, פרסם זאב סמילנסקי דו”ח מפורט על הישוב העברי ביפו. הדו”ח חשף כי 40% מהבנות שעבדו כמשרתות בעיר, היו מתחת לגיל 15. ילדות ונערות אלו רחצו רצפות, סחבו משאות כבדים, בישלו, אפו, וטיפלו בילדים קטנים. כאשר לא מילאו את תפקידן כראוי, הן היו צפויות לגערות, קללות וגם למהלומות. חלק מהמשרתות לא הועסקו שבוע שלם, ובאו לעבודתן רק בימי חמישי ושישי לקראת ההכנות הרבות לשבת. רוב המשרתות שהייתה להן משפחה ביפו לא לנו בבתי אדוניהם, ולכן לא היו צפויות לסכנת היצר הרע של הגברים הזרים. בכך רמז סמילנסקי על אפשרות של ניצול מיני של בנות צעירות בידי מעסיקיהן המבוגרים.
לצד ידיעות על הנעשה בבירות אירופה ובין דיווחים על קורות מושבות יהודה והגליל, התפרסמו בעיתונות העברית שיצאה לאור בירושלים בשלהי המאה ה-19 ובראשיתה של המאה ה-20, מודעות “דרושים” בהן מבקשים להעסיק נערות ונערים צעירים בתפקידים שונים. מודעות אלו מהוות מקור חשוב להבנת התופעה של עבודת ילדים בישוב, והן שופכות אור על סוגי העבודות אותן ביצעו ילדים, התשלום שקיבלו עבורן והתנאים בהם הועסקו ילדים.
בחוקי העבודה העות’מאנים לא היתה התייחסות מפורשת לעבודת ילדים, כל שכן לתנאי העבודה הרצויים להם. ילדים עובדים סבלו לא פעם במקום עבודתם מיחס משפיל, תנאים לא הוגנים והיו מועדים בשל נתוניהם הפיזיים וחוסר ניסיונם לתאונות עבודה. כך למשל ב-1897, נמצא בדרך ירושלים-בית לחם נער יהודי שעבד כעגלון כשהוא פצוע ומתבוסס בדמו. בחקירתו סיפר כי אחד ממעסיקיו לשעבר, הוא שהיכה אותו.
המחקר אודות קבוצת הילדים מעלה, כי למרות העיסוק ההיסטוריוגרפי הנרחב בחינוך המתפתח בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, הרי שלימודים שיעורים ובתי ספר, לא היו נחלתם של כלל ילדי הישוב. מעיבוד נתוני מפקד האוכלוסין של המשרד הארץ ישראלי בשנים תרע”ו-תרע”ט (1919-1916), מתברר כי לפחות 25% מכלל ילדי הישוב בגילאי 14-4 לא למדו כלל בבתי ספר או במסגרת חינוכית כלשהי. האפשרויות שעמדו בפני מי שלא למד היו לצאת לעבודה תמורת שכר, לעבוד לצד המשפחה במשק ובמטלות הבית, או להסתובב ברחוב בחוסר מעש.
עבודת ילדים היא פן אחד ממכלול חיי הילדים. חשיפת הנושא והבנתו, מסייעת לנו בשרטוט שגרת יומו של הילד ומכאן גם בהרכבת תמונת הילדוּת כולה. הכרה מעמיקה של יחס החברה לקבוצת הילדים שבה, מאפשרות לנו לחשוף פנים פחות מוכרות של ההיסטוריה היישובית בארץ ישראל. הסטת הדיון מסדר היום המוסדי הגלוי אל עבר חיי היום יום, מדגישה את קיומם של “החיים עצמם” שקדמו לפוליטיקה, לרעיונות ולאידיאות בהם עסקו רבות בהיסטוריוגרפיה של המפעל הציוני.
ד”ר גליה השרוני היא פוסט-דוקטורנטית במכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ביד יצחק בן-צבי, העוסקת במחקר על ילדים וילדות ביישוב היהודי משלהי המאה התשע-עשרה עד מלחמת העולם הראשונה.
