דרגות “פלשתיות” בצה”ל

מסרני פלשתים לסרני צה”ל

בעת היותי ראש מדור מורשת ידיעת הארץ בצה”ל, נתבקשתי להשיב על מכתב שנשלח לרמטכ”ל. הכותב, תלמיד כיתה ה’ בבית ספר יסודי, שאל לפי תומו: “אחי קיבל דרגת סרן. מדוע משתמש צה”ל בדרגות פלישתיות? וכי אין לנו דרגות עבריות?” ואמנם, במקרא הצירוף “חמשת סרני פלתים” הוא כינויים של שליטי ערי פלשת הראשיות- עזה, אשקלון ואשדוד לחוף הים וכן גת (המזוהה בתל צפית ליד קיבוץ כפר מנשה) ועקרון (תל מקנה, ממזרח לקיבוץ רבדים) אשר בלב פלשת.

הדעות חלוקות בדבר מקור השם “סרן” ומשמעותו: גלגלי “המכונות” שבמקדש שלמה סבבו על “סרני נחושת” (מלכים א ז, ל), גם בארמית “סרנא” הוא ציר שהגלגל סובב עליו- ואין לך, לכאורה, כינוי קולע יותר מזה לשליט, שעליו נאמר “ועל פיך ישק כל עמי” (בראשית מא, מ), אם כי כל אחת מערי פלשתים הייתה בפועל “גלגל חמישי בעגלה”… יש משערים, כי “סרן” בא מלשון “שר”; אחרים שומעים בו את צלצול השם “טיראנוס” (Tyrannos – רודן, שליט) ביוונית, מלשונות גויי הים עליהם השתייכו ה”פלישתים”; ואילו אחדים מזהים בסרן את התואר החיתי ser, “אשר מעל”, בצירוף הסיומת המקובלת- na.

דרגות בראשי תיבות

עם הקמת צה”ל- בעיצומה של מלחמת העצמאות- נתבקשו שמות לדרגות הפיקוד השונות, אך הוועדה שנתמנתה לצורך זה מצאה במקורותינו מערכת פיקוד מספרית בלבד: “שרי אלפים (שבארגון ההגנה לפני קום המדינה, כינו אותם מג”דים – ראשי תיבות “מפקדי גדודים”), שרי מאות (מפ”ים – “מפקדי פלוגות”), שרי חמישים (מ”מים – “מפקדי מחלקות”) ושרי עשרות (מ”כים – “מפקדי כיתות”)” (דברים א, טו).

לפיכך נקבע בצה”ל החידוש “טוראי”, מלשון “טור”- כלומר, “חייל פשוט” (גם חברי ההגנה נקראו בשעתם, בלשון סתרים, “אנשי השורה”) – שנקבע לשתי הדרגות הנמוכות ביותר, “טוראי ראשון” (טר”ש) ו”רב טוראי” (רב”ט). חידוש לשון זה גרם לארכאולוג הנודע, אברהם ברגמן – מושל מחוז ירושלים עם קום המדינה ולימים יו”ר ועדת השמות הממשלתית, אשר עד אז נהג לחתום על מאמריו בשם העט “א’ טוראי” (תרגום שם משפחתו, “איש הר” בגרמנית, לארמית שבה “טור” הוא “הר”)- ש”יעלה עצמו בדרגה” וישא מכאן ואילך את השם העברי המצלצל “אברהם בירן”, מלשון “בירנית”- מגדל…

על הטוראים הופקד “סמ”ל”, ראשי תיבות “סגן מחוץ למנין”, שאינם אלא תרגום ראשי התיבות הנהוגים בצבא בריטניה (NCO- Non- Commissioned Officer ) – ומכאן אף ראשי התיבות “מש”ק”, מפקד שאינו קצין ושעוד נכונו לו עתידות: “רב־סמל”, “רב־סמל פלוגתי” (רס”פ), “רב־סמל ראשון” (רס”ר), “רב־סמל גדודי” (רס”ג, שבתולדות ישראל הרי אלה גם ראשי תיבות שמו של ר’ סעדיה גאון…), “רב־סמל מתקדם” (רס”מ) ו”רב־סמל (רס”ב).

כינויי דרגות מקראיים ומקבילותיהם בערבית

כל הנמנים עם קבוצת המש”קים, מסמ”ל ועל רס”ב, נושאים גם את הכינוי “נגד”- מלשון “נגיד”, שליט, נושא משרה – המציין, בדרך כלל, בעלי תפקידים מיוחדים כמו “נגד משמעת”. אף הלשון הערבית עושה שימוש בשורש נג’ד- ממנו נגזר גם בה התואר “נג’יד” (אמיץ, בן־חיל) – ובשנות ה-40 הקימו ערביי ארץ ישראל ארגון נוער לחינוך קדם-צבאי, המכונה בשם “נג’אדה”, שעו”ד נמר אל-הוארי עמד בראשו. אנחנו, נערי הגדנ”ע (“גדודי נוער”), לגלגנו בשעתנו על “הקופים” החקיינים הללו “שגנבו לנו את השם”, וכדרכם, אפילו שיבשו את אותיותיו (גדנ”ע- נג’ד”ה)- והיינו מפזמים בהתלהבות את ההמנון הארוך, המסולסל והמונוטוני של ה”נג’אדה”, שמילותיו החוזרות על עצמן היו: “יאללה, יה-שבאב!” (“עורו הנערים!”).

קבוצת בעלי הדרגות הגבוהות יותר הם “קצינים”- ואף על מקורו של התואר המקראי “קצין” (כמסופר על השופט יפתח הגלעדי: וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין” – שופטים יא, יא) אפשר, אולי, ללמוד מן הערבית שבה “קאדי” הוא “שופט”. ה”סגן” המקראי (השרים והסגנים”, עזרא ט, ב) שבלשון האכדית משמעותו “ממונה, מושל עיר כבושה”- משמש לדרגות הקצונה הנמוכות, סגן משנה (סג”מ) וסגן; ומעליהם “סרן” שהוא שאול כאמור מן הפלשתים ונתון לפיקודו שך “רב־סרן” (רס”ן)- אף כי בין שניהם חוצצת ההבחנה בין “קצין זוטר” (עד דרגת סרן) לבין “קצין בכיר” (מרס”ן ומעלה).

בין אלוף לכינוי השור

דרגת “אלוף”, שנשאלה מ”אלופי אדום” שבמקרא (בראשית לו), גם היא משמשת בצה”ל סולם דרגות שלם- “סגן־אלוף” (סא”ל), “אלוף־משנה” (אל”מ), “תת־אלוף” (תא”ל), “אלוף” ו”רב אלוף” (רא”ל)- הדרגה הגבוהה ביותר, שעונד ראש המטה הכללי (הרמטכ”ל).

אימוץ שמו של אלוף עלה כשנוסדה המושבה עתלית (1904). פרופ’ יוסף קלוזנר הציע לתת לה את השם ההיסטורי “מגדיאל” – אך קפץ עליו רוגזו של הרב הראשי, הר’ קוק, שטען כי זה שמו של אחד מ”אלופי אדום” ולא עוד, אלא שרש”י מפרש אותו שם: “זו רומי הרשעה”. כך נשראה עתלית ללא שם עברי, ועד היום היא נושאת את שמה הערבי…

למעשה לא נלקח התואר “אלוף” מאותו “שר האלוף” הנזכר, אלא הוא כינויו של השור ההולך בראש העדר. לא לחינם אף האות הראשונה בכתב העברי הקדום שמה “אלף” ולפיכך גם צורתה כראש שור מקרין, הנוטה על צדו ופניו שמאלה – לכיוון האות הבאה אחריו. ואילו היוונים, שאף הם נטלו מכאן את כתב הא”ב שלהם (“אלפא-ביתא”) ובשל כיוון הכתיבה המקובל עליהם, משמאל לימין, הפכו את את ראש השור כשקרניו כלפי־מטה וכך יצאה להם האות A – אך גם ביוונית הוסיפו, כאמור, לקרוא לה “אלפא”. מעניין, שהלע”ז בפרסומת היה מכת מדינה כבר בימי חז”ל, אשר עשו שימוש בשמה היווני של האות אל”ף שעה שהכריזו על תקוע הגלילית – היא חורבת שמע שמעל נחל מירון: “תקוע- אלפא לשמן” (בבלי, מנחות פה ע”ב) כלומר “שמן סוג א’!”, ורבי יוחנן הוסיף שם: “מתוך שרגילין בשמן זית, חוכמה מצויה בהן!”.

הקידומת “רב” היא שזכתה אפוא בתפוצה הנרחבת ביותר בסולם הדרגות של צה”ל: רב־טוראי, ששת רבי הסמלים למיניהם, רב־סרן ורב־אלוף – ובסך־הכול עשרה “רבנים”, כולל הרב הראשי לצה”ל! אלא שעל זאת אין כלל לתמוה, שהרי מדובר ב”אידישע סולדאטן” (“חיילים יהודים”)…

המאמר פורסם במקור בחוברת עת־מול 81