ללכת בדרכו של האדם אל האדם עצמו: על בדידות מבטו של הצלם בנו רותנברג

“מַדּוּעַ לֹא כָּאֶבֶן יְצַרְתָּנִי בְּרִבּוּי הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף?” (בנו רותנברג, אִכְפַּת, 1957, עמ’ 21)

מאמר זה נכתב מתוך תחושה שנפערה בי בהיותי מוקפת בעשרות אלפי התצלומים של בנו רותנברג  ובכתבים הרבים פרי עטו שעוסקים בשלל נושאים תיאורטיים, פילוסופיים ופואטיים. קיוויתי בכל מאודי למצוא בכתביו התייחסות רפלקסיבית כלפי פעולת הצילום או המדיום הצילומי, אך הוא לא הותיר כל התייחסות טקסטואלית כלפיהם. ייתכן שהעדר התייחסותו לצילום קשור לרוח התקופה שבה פעל וכתב וייתכן שהיא קיימת, ואני לא מצאתיה.

מתוך החוסר הזה ברצוני לשרטט מחדש את קורות חייו ואת כתביו של רותנברג בדרך שמתבוננת וחושבת צילום. תוך שיטוט בכתביו נחשפו בפניי התייחסויות שהתאימו במידה רבה למבט זה בהקשר ארכיונאי, היסטורי, ביוגרפי ופילוסופי ואלה מובאות כאן.

פרקי בראשית

בנו רותנברג (2012-1914) נולד למשפחה חסידית בפרנקפורט שבגרמניה. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. עם עלייתו פנה ללימודי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובשנת 1936 התגייס ליחידה הנודדת הירושלמית של “ההגנה” תחת פיקודו של יצחק שדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לשירות המטאורולוגי של חיל האוויר הבריטי ושירת במדבר המערבי במצרים.

בשנת 1945 רותנברג התחיל לצלם במצלמה ששאל מחבר ולעבוד כצלם עיתונות. הוא תיעד אירועים רבים, בהם מלחמות ומבצעים. בין היתר, תיעד את מלחמת העצמאות, הן את הקרבות והן את חיי היומיום בשנות המלחמה. כמו כן, תיעד את הכרזת המדינה ואת חתימת מגילת העצמאות, את גלי העלייה ארצה, את מחנות המעצר בקפריסין ואת מחנות העולים בתימן, את המעברות, הקיבוצים והמושבים ואת יישובי הספר החדשים. בו בזמן ערך ספרי צילום, כתב מאמרי ביקורת, פירסם כתבים בנושאי מטאורולוגיה ופילוסופיה ואף פירסם ספר שירה.

תחום הארכאולוגיה נשזר בחייו של רותנברג דרך המצלמה. בשנת 1952 הצטרף בתור צלם למשלחת הסקר הארכאולוגי בנגב בראשותו של הארכאולוג נלסון גליק. מאותה תקופה, תחום הצילום פגש בתחום הארכאולוגיה ואלו הפכו למרכז עיסוקו עד יום מותו. על פי האתר של אוסף מיתר הוא קיבל ב=1962 תואר דוקטור מאוניברסיטת פרנקפורט. הוא מונה כמרצה בכיר לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומשנת 1971 כפרופסור במכון לארכאולוגיה בלונדון. מחקריו הארכאולוגיים נמשכו עד 2005. רותנברג ניהל את משלחת החפירות בערבה, את החפירות במדבר סיני, את חפירות תמנע ועוד. הוא היה חלוץ בתחום המטלורגיה (חקר המתכות העתיקות) ופירסם מחקרים שעסקו בתגליות חדשות וחשובות בתחום זה.

לתת לעצמים לדבר

מהי הדרך לגשת למלאכת הכתיבה על אדם שמורשתו מרובה ומרובדת כל כך? עוד ספר ועוד מחקר במגוון של תחומים: מתמטיקה, מטאורולוגיה, ארכאולוגיה, שירה, פילוסופיה. חוקר, סופר, איש ה”הגנה”, עורך ספרים וצלם. שאלה זו התעוררה בראשי בהגיעי לעבוד על ארכיון תצלומיו, כיוון שהריבוי הוא מוטיב שמשקף גם את היקפו ואת מורכבותו של אוסף התצלומים ולא רק את חייו ואת פועלו של רותנברג. תוך עיון בכתביו מצאתי תשובה לשאלתי:

תן לעצמים לדבר אליך, לא רק במונחים של מיון מדעי ולא רק כחומר גלמי לתעשייה – אלא כיחס ישיר ובלתי אמצעי של שתי ישויות – כי “דבר” הנך גם אתה וגם אני. רק כשעצמים יהוו עבורך “נפשות” חיות, העץ והסלע, העגלה והזבוב, העלה והשמש, רק אז תהיה חי בעצמך […] הסוד הגלוי הוא היכולת הנפשית להיות נגוע בידי העצם. עלינו להשתייך לעצמים ולא להיפך, לחיות בהם ועל ידם. (בנו רותנברג, אדם עם עצמו, 1958, עמ’ 138-136)

בשנה החולפת אני מוקפת “בדברים” אלו, בתצלומים של רותנברג. אני שומעת בעצתו וחיה בהם ועל ידם. אני מתבוננת בכל תצלום. זוהי השכבה הראשונה של הארכיון.

הנגטיבים ממוספרים מ=1 ועד 31,000, חתוכים עד הפריים הבודד ומתויקים אחד אחד במעטפת נייר שעוונית ממוספרת בכתב ידו של רותנברג. כל אלף תצלומים מסודרים בקבוצות בקופסאות עץ, ועם כל תצלום המבט שלי מתגבש לכדי מישור רחב, שמקביל לחייו של רותנברג.

לעיתים נדמה לי שהוא התבונן בכל אבן ואבן. גם אני צועדת בדרכו, דרך התשלילים, אחד אחד והנה אבן ועוד אבן. אני עוברת תצלום ועוד תצלום, אבן ועוד אבן. ואם תישאֵל השאלה מדוע אנו זקוקים לאבן ועוד אבן אז אשיב כי זהו טבעו של הצילום.

אדם, תנועה ומצלמה

וילם פלוסר (Vilém Flusser), פילוסוף וסופר יהודי שעסק בתחום של מדיה ותקשורת, קרא לטבע זה של הצילום “ספק” או “חיפוש קופצני”. בעוד שנדמה לצלם שהוא חופשי הוא למעשה כבול אל פונקציות המכשיר, אל הריבוי שהמחווה הצילומית מציעה. המצלמה מבקשת את החיפוש הזה. את התזוזה המינימלית של הגוף המצלם מול האובייקט המצולם, את המבט הכמעט זהה שחוזר על עצמו, את הריבוי ואת הווריאנטים. כל אלה הם אלמנטים שמרכיבים את הטבע של המחווה הצילומית, את יציר הכלאיים גוף-מכשיר שהוא מערך שלא ניתן לנטרל אותו.

השינוי המינורי הזה שמרכיב את המחווה הצילומית, בו בזמן גם מפרק אותה לכדי השבריריות של הדברים. מחשבות על אפשרויות אינסופיות מובילות למחשבות על הזמן שחולף, על סדרי הטבע, על המוות ועל זמניותם של הדברים.

אותו חיפוש צילומי מוביל את מבטו של רותנברג אל הארץ. במבט הומניסטי של אדם שמאמין כי אין בתוכו אלוהים, הוא מסתכל על הטבע. דרך הצילום רותנברג פונה לארץ, במלוא מובן המילה – לארץ, אל מרחביה ואל מתחת לפני הקרקע, אל חקר הארכאולוגיה.

רותנברג מצטט את הפילוסוף הרנסנסי ארסמוס מרוטרדם (Erasmus Roterodamus): “יחזו נא האחרים בכוכבים אם רצונם בכך אך אני סבור, כי את הדברים שבכוחם לעשותנו מאושרים או אומללים, יש לחפש בארץ עצמה” (רותנברג, “המשבר הרוחני של תקופתנו” 1946, עמ’ 9).

העניין של רותנברג במוטיב זה של תקופת הרנסנס מקבל משמעות מחודשת בהסתכלות על חייו כאדם שנולד למשפחה חסידית ועזב את חיי הדת. הוא נושא את מבטו חזרה אל ההומניסט הרנסנסי וכותב: “הפניה לארץ היא ביטוי לא רק להשתחררות מן המסורת הדתית בלבד אלא גם להשתחררות מכל ‘שלטון עליון’ שהוא” (שם, עמ’ 10). רותנברג ראה בעצמו אדם חופשי. הוא היה אוטודידקט בתחום הצילום וטען שהיה “ציפור מוזרה” גם בין כותלי האוניברסיטה. מחשבותיו על חופש מסוג זה הן שהביאו אותו לפעילות הענפה שיצר בתחומים רבים כל כך ולקלות הרבה בה עבר ממקצוע למקצוע.

הוא האמין שהחירות האמיתית היא קיום “תודעה על דבר בדידותנו” (‘אדם עם עצמו’, עמ’ 132).

מצאתי בכתביו של בנו רותנברג עמדה נחרצת וחוזרת כלפי בדידותו של האדם. “הבדידות היא היסוד, עובדת-בראשית של הקיום האנושי” (‘אדם עם עצמו’, עמ’ 129); הוא כותב על כך שהבדידות היא מהותו של האדם ולא ניתן להעלימה או לברוח ממנה אלא לחיות אותה ולהשלים עמה. להושיט לה יד ולכרות עמה ברית אמונים. ואני מתבוננת בתצלומיו, ורואה את מרחבי המדבר האדירים, אלפי ההרים ומאות אלפי האבנים, ואת בדידות מבטו של הצלם. ומתוך מבטו, האדם במרכז והאדם עם עצמו, בבדידותו.

רותנברג מציע את היצירתיות כאמצעי של האדם להשלים עם מרחבי בדידותו. הוא מפנה את מבטו מהשמיים אל הארץ ומתוך עצמו אל תוך בדידותו – שם, לטענתו, האדם מוצא את מהותו בתוך יצירתיותו:

               “חי אני בעולם של ממש. אין לי – ולא תיתכן – דרך להימלט מן הייסורים ומן הרע שבחיים. אולם משום שאין כלום מחוץ לחיים עצמם, שומה עלי לשאוף לחירות מכבלי הקיום, לשם פיתוחם המקסימלי של כשרונותי ונטיותי – וכן כישרונותיו ונטיותיו של כל אדם אחר בעם ובחברה. כל אדם הוא בבחינת יוצר: את היצירתיות שבבדידותו שומה עליו להפוך לבדידות של היצירה.”
(‘אדם עם עצמו’, עמ’ 133)

רותנברג מדבר על פעולת היצירה כעל טבעו של האדם. לאו דווקא יצירה בעלת התגלמות פלסטית אלא יצירתיות תודעתית או יצירתיות פנימית של האדם. בשיחה עם רות אורן אמר: “אני רואה כל הזמן צילומים, ואני לא מצלם אותם. אבל אני רואה אותם” (“צולם ונרשם”, 2007). אולי הרגיש כך גם לגבי הכתיבה על הצילום? חשב את המחשבות ולא כתב אותן?

בכתביו הפילוסופיים איני מוצאת אזכור ואף לא הרהור לגבי המדיום הצילומי. על הציור הוא כתב, גם על שירה ועל ספרות. “האמת היא שאני באמת לא צלם אמיתי” אמר על עצמו. הוא מספר שהיה אוטודידקט בכל הקשור לצילום. הוא שאל מחברו מצלמה והחל לצלם מתוך התעוררות פנימית שמא אולי הוא “מסתכל אך אינו רואה באמת” (מתוך סרט במסגרת תערוכת “צולם ונרשם”, מוזיאון ארץ ישראל, 2007).

פרקי חתימה

קשה למדוד את מורשתו של בנו רותנברג. היא מקיפה תחומים רבים ונשזרת גם בתולדותיה של ארץ ישראל. על אף הצהרותיו לגבי יכולותיו או מהותו, הוא נרשם כצלם עיתונות רשמי ושירת ב”הגנה” בתור צלם. הוא טען שהיה במקומות המעניינים ביותר כיוון שלא היה כבול לאף קבוצת צלמים. הוא היה עצמאי וחופשי ואולי נכון לומר זאת על דרך חייו בכלל ועל כל התחומים שבהם נגע והותיר את חותמו.

הבחירה בחילוניות, בעצמאות בתוך האקדמיה, בשחרור מהכשרות פורמליות – כל אלה ועוד נתנו לרותנברג את המבט הייחודי שלו, החופשי, שמשוטט במרחבי בדידותו בנינוחות ובנאמנות לדרכו. וכדבריו: “ונשאר האדם וכוח היצירה שלו” (‘אדם עם עצמו’, עמ’ 74)

***

אוסף התצלומים של בנו רותנברג בספרייה הלאומית הוא חלק אינטגרלי מ”אוסף מיתר”. האוסף כולל למעלה מ=100,000 תצלומים תיעודיים והיסטוריים של שלושה צלמים (בוריס כרמי, משה מרלין לוין ובנו רותנברג), שפעלו בישראל החל משנות ה=40 של המאה העשרים ותיעדו בה אירועים, נופים, אישים, חפירות ארכאולוגיות והווי יומיומי במדינה הצעירה. האוסף הגיע לספרייה הלאומית בהסכם עם קרן מיתר שמאפשר קיִטלוג והנגשה של אוסף התצלומים לטובת הציבור הרחב, ללא מטרות רווח.

לעיון נוסף:

1. ן’ פלוסר, “לקראת פילוסופיה של הצילום”, הוצאת רסלינג, 2014

2. י’ ברגר, “ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד”, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010.

3. קטלוג “צולם ונרשם”, מוזיאון ארץ ישראל, 2007.

4. ב’ רותנברג, צפונות נגב, ארכאולוגיה בנגב ובערבה, מסדה, 1967

5. ב’ רותנברג, “דיוקנה של מולדת: ישראל בצילומים”, שוקן, 1958