הילולה בסימן שאלה – ל”ג בעומר במירון

ד”ר דותן גורן

ממערב למושב מירון שבגליל שוכן אחד החשובים והידועים שבאתרי העלייה לרגל בישראל: מקום קבורתם של רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י) ורבי אלעזר בנו. האתר נודע בספרות הנוסעים לארץ ישראל בימי הביניים, ומאז תקופת המקובלים בצפת במאה ה־16 היה אתר בולט עבור עולי הרגל היהודים. שיאה בהילולה המסורתית ביום פטירתו של רשב”י, י”ח באייר, הוא ל”ג בעומר. כמות המצטופפים באתר אף גרמה לכמה אסונות, הידועים שבהם בשנת תרע”א (1911), אז ניספו 11 אנשים בהתמוטטות מעקה הגג; ובתשפ”א (2021) – “אסון מירון”, בו נספו 45 אנשים ונפצעו יותר מ-100. מאז קום המדינה, היו כמה מקרים בהם ביקשו הרשויות לבטל או לצמצם את היקפה של ההילולה במירון. לאחרונה היא בוטלה בשנת הקורונה (תש”פ 2020), עקב הדרישה לריחוק חברתי, והשנה (תשפ”ד 2024) בשל סכנת המלחמה והמצב הביטחוני. על הנסיבות והתגובות לכמה מהביטולים, להלן.

יש מדינה, אבל אין הילולה
מדינת ישראל נולדה בעיצומם של ימי ספירת העומר, ב-ה’ באייר תש”ח (14.5.1948). כשבועיים לאחר-מכן לא התקיימה במירון ההילולה המסורתית, מכיוון שאזור מירון שימש בסיס לכוחות ‘צבא ההצלה’ בפיקודו של קאוקג’י. היה צורך באתר חלופי, ובעיתון ‘הארץ’ נכתב: “בשנים כתיקונן נשואות עינינו בליל זה לקבר רבי שמעון בר יוחאי שבמירון. אך השנה, היו עינינו נשואות לאש הנדלקת בהר ציון ובחורבת רבי יהודה החסיד” (27.5.1948). רק כעבור כחמישה חודשים כבשה חטיבה 7 של צה”ל את האזור במבצע ‘חירם’, ואז ערכו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל תפילה לשחרור הגליל בקבר רשב”י.

בין ראשוני המבקרים ב”מירון המשוחררת” היה העיתונאי יעקב חזנובסקי, תושב צפת, שתיאר את חילול המקום הקדוש בידי הערבים: “בחרדת קודש נכנסים אנו לבנין המחולל. כבר בכניסה נראים מעשה החילול. שערי הברזל הגדולים שבבנין הורדו. בחדרים הרבים שבצדי הבנין, שימים אחדים לפני ל”ג בעומר נתפסים על-ידי משפחות שלמות – סרחון של גללי צאן ובקר. חדרים אלו שמשו לרפתות. המזוזות שבפתחים הורדו, הליכלוך והזוהמה ממלאים את כל החצר הגדולה […] גדר הברזל הגדולה שמסביב קבר הרשב”י מעוקמת ונראה שנעשה נסיון לחלל את הקבר עוד ברגע האחרון של הנסיגה. לוחות שיש שונים, ששימשו אבני זכרון, הורדו בכוח מן הקירות ומתגוללים על הרצפה. פתחנו בתפילת מנחה. תפילת הודיה ראשונה על קברו של ר’ שמעון בר יוחאי […] עמודי ההדלקה המסורתיים נשארו שלמים.” (הצופה, 5.11.1948).

טקס ‘ההדלקה’ בעמוד שעל גג ציון קברו של רשב”י סימן את האות לפתיחת ההילולה בל”ג בעומר, וזכות מיוחדת נודעה למנצח עליו. במהלך המאה ה־19 רכש רבי ישראל פרידמן מרוז’ין את זכות ההדלקה על קבר הרשב”י מראשי העדה הספרדית בצפת, שהייתה בעלת החזקה באתר. זכות ההדלקה הועברה בירושה בשושלת האדמו”רים של בית רוז’ין-סדיגורה ובויאן. כשהגיעו האדמו”ר מבויאן או מי מבני משפחתו לארץ ישראל, הם שערכו את ההדלקה. בשנים בהן לא הגיע נציג השושלת, שלח האדמו”ר הרשאה לרבה האשכנזי של צפת לערוך את ההדלקה כבא-כוחו.

הדלקה ראשונה במדינה הצעירה
בל”ג בעומר תש”ט (1949) נערכה הילולת ל”ג בעומר הראשונה במדינת ישראל, ובה גם נחוג מלאות שנה לשחרור צפת. “מירון מוארת כולה […] במעגלי הרוקדים שולבו דורות, השקפות ועדות, גילים ומנהגים: חסידים, לובשי מדים ואנשי משקים גם יחד” (דבר, 17.5.1949). יום החג נבחר גם להקמת מושב מירון, בידי עולים וחיילים משוחררים דתיים מתנועת ‘הפועל המזרחי’. ההילולה בתש”ט נערכה בהשתתפות כ-20,000 איש, למרות שמוסדות המדינה הכריזו איסור רשמי להגיע למירון עקב סכנת המיקוש באזור. אלא שבעיתונות נרמז כי ביטול החגיגות הרשמיות בל”ג בעומר במירון נגרם למעשה עקב סכסוך על זכות ההדלקה בין שר הדתות, הרב יהודה לייב (פישמן) מימון, לבין האדמו”ר מבויאן (ר’ מרדכי שלמה פרידמן). השר והאדמו”ר פנו לדין תורה, ושם הוחלט לטובת האדמו”ר – מתוקף זכות אבות. בפועל, בטקס ההדלקה נמצאה פשרה: שר הדתות הדליק את הלפיד ואז העבירו לאדמו”ר מבויאן, שהדליק את מדורת בר יוחאי.

בשנת תשי”ג (1953) חל ל”ג בעומר במוצאי שבת, לראשונה בתולדות המדינה. כדי למנוע את הציבור מחילול שבת בנסיעה למירון במהלך היום, נסיעה שתגרום לחילול השבת, קבעה הוועדה המארגנת לערוך את ההדלקה בצהרי יום ראשון. לבסוף התקיימו שני טקסים: טקס הדלקה בצאת השבת בידי הרב שמחה קפלן, רב העיר צפת (שקיבל מינוי לכך מידי האדמו”ר מבויאן), ולמחרת בשעה 12:30 בצהריים הדלקה נוספת מטעם משרד הדתות. בשנים הבאות הלכו ורבו המשתתפים בהילולת ל”ג בעומר במירון, והציבו בפני רשויות המדינה אתגר ארגוני ובטיחותי. ב-1956, התנתה המשטרה את קיום החגיגות בהגבלות חמורות על מספר המשתתפים ועל דרכי הגעתם למירון. משרד הדתות הודיע בעיתונות על ביטול ההדלקה המסורתית. ההודעה עוררה את כעסם של פרנסי צפת ושל ראשי העדה הספרדית, שראתה בכך חילול קודש ומזימה להפקעת השליטה מידיה בקבר רשב”י. בל”ג בעומר תשט”ז (1956) נכחו במירון רק כ-500 משתתפים. משרד הדתות טען שהאחריות לביטול ההילולה היא של משטרת ישראל, מטעמי בטחון ציבורי, אך הציבור עצמו זעם. (הארץ, 2.5.1956). בלחץ דעת הקהל, משרד הדתות נאלץ להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים שהובילו לביטול החגיגות. הוועדה החליטה כי הבעלות על מבנה הקבר וסביבתו תופקע מחזקת הקדש העדה הספרדית בצפת, ותועבר לרשות  מיוחדת שתוקם לצד משרד הדתות. בהמלצותיה התייחסה הוועדה למצבו הפיזי המוזנח של מתחם הקבר והציעה מענה לבעיות תברואה, בטיחות ונגישות, כדי לאפשר קליטתם של אלפי אנשים באתר בשנים העוקבות. אולם המלצות הוועדה לא יושמו בשטח.

גם בשנת תשכ”ז (1967) בוטלה ההילולה, בשל המתיחות הביטחונית בישראל וגיוס כוחות המילואים ערב המלחמה (‘תקופת ההמתנה’). העיתון ‘דבר’ פירט כיצד רב היישוב מירון, מאיר זאב שטרן (שהמשיך בכהונתו עד פטירתו בשנת תשפ”ג) “יצא בראש תלמידיו בשבת […] לחפור שוחות-בטחון במירון בעקבות הוראה שנתקבלה מפיקוד הצפון”. ההילולה במירון באותה שנה נערכה במתכונת מצומצמת מהרגיל. בעיתונות דווח כי ליד הקבר חגגו כ-300 עד 400 איש בלבד, והמשטרה הציבה רק 4 שוטרים “לעומת 400 של אשתקד”. בוטלה התחבורה הסדירה לאתר ובעלי הדוכנים נאלצו להחזיר את סחורתם בהפסדים. בתהלוכה המובילה את ספר התורה מבית עבו בצפת למירון, הקודמת לחגיגות, השתתפו רק מעטים. בצאת השבת הוחל בהדלקה במירון בידי האדמו”ר מקאלב, הרב מנחם מנדל-טאוב. למחרת דווח בעיתונות כי “את המדורה השנייה הדליקו חסידי ‘זבול’ [זוועהיל] מירושלים […] חסידי ברצלב אמרו תהילים למען בטחון המדינה. את המדורה הרשמית ידליק היום בשעה 12 בשם הרבי מבוינוב [האדמו”ר מבויאן], הרב שמחה הכהן קפלן, רבה הראשי של צפת” (מעריב, 28.5.1967).

החייל החסיד שלא ויתר
למרות המתיחות, סיפר עיתון ‘הצופה’, היה גם “אחד שלא ויתר על הילולת מירון”: אליעזר שפר, בן לחסידי קרלין מטבריה וחייל בצנחנים (ולימים, יו”ר איחוד בתי הכנסת בישראל ויו”ר הארגון העולמי של בתי הכנסת והקהילות האורתודוקסיות). במסגרת הכוננות למלחמה מצא עצמו שפר עם יחידתו בשירות מילואים אי-שם, הרחק מהגליל, אך החליט שלא לוותר על המסורת ארוכת השנים של העלייה לקבר רשב”י. “למפקדו סיפר סיפורה של מירון, על קסמי ההוד השרויים בה והאגדות המהלכות סביבה, וזה האחרון כמדומה והשתכנע עד כדי כך, שהתיר לחיילו ל’קפוץ’ למירון. חצי שעה של שהייה הספיקה לו, לאיש המילואים ופרק זמן זה הספיק לרקד עם חבורת הזקנים, לשפוך צקון לחשו ולחזור ליחידתו, מהלך שעות רבות מעלה הגליל. ולא נותקה המסורת…” (הצופה, 31.5.1967).