בית החלוצות

כל הנכנס למתחם יד יצחק בן-צבי עובר במבואה של בנין ייחודי וטעון מבחינה היסטורית ומבחינה חברתית: ‘בית חלוצות’ הירושלמי. הבניין נחנך בעצם ימי השואה, ונבנה על שטח המשתלה של משק הפועלות שהקימה רחל ינאית בן־צבי בלב רחביה כבר בשנת 1924. 

אישה לאישה: בתי חלוצות 

‘בתי חלוצות’ נבנו כבר בשנות השלושים בחיפה ובתל אביב, והם נועדו לשמש “בית לקליטת עלייה, להכשרה מקצועית ובית עבודה.” את הקמתם יזמה ‘ליגת נשים למען ארץ ישראל’, ארגון של נשים ציוניות בארצות הברית שנוסד ב־1925. לבד ממתן קורת גג והכשרה מקצועית לעולות חדשות עם הגעתן לארץ ישראל, הם העניקו להן גם  שיעורים, אירועי תרבות וטיולים להכרת נופי הארץ והכרת ההתיישבות הציונית. בתי החלוצות קיימו סדנאות להכשרה מקצועית, ובצדן פעלו מפעלים קואופרטיביים שסיפקו תעסוקה ותמיכה כלכלית (תפירה, כריכת ספרים, כביסה ועוד), וכך הגדירה זאת לימים אסתר זמורה: “להכניס את הבחורות מהרחוב, לאכסן אותן וליצור להן אווירה עברית בארץ ישראל.”

בית החלוצות בירושלים נבנה בשטח המשתלה שהיה כבר מאז שנות העשרים מתחם נשי חקלאי וסוציאליסטי. משק הפועלות של רחל ינאית בן־צבי עבר לתלפיות ב־1928 ובהמשך הפך לחוות לימוד חקלאית לנערות, והמשתלה ברחביה המשיכה לשמש בתפקידה. האתגר הגדול בפעילותם של בתי חלוצות היה הקצאת המגורים. העולות החדשות היו אמורות לצאת לאחר חודשי ההכשרה ולמצוא דיור עצמאי, אך עליית מחירי הדירות בסוף שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים הקשתה עליהן. במצב זה, לא התפנו מקומות לקליטת ‘חלוצות’ חדשות, והיה צורך בחדרי מגורים נוספים. המצוקה גברה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כיוון שהצעירות שהגיעו ארצה נמלטו בעור שיניהן.

מי תבנה, תבנה בית?

בעקבות זרם הפליטים הגובר בשנות השלושים החליטה רחל ינאית להגיש הצעה ל’ליגת נשים’ בניו יורק: ‘ליגת נשים’ תסייע בבניית מבנה חדש בחוות הלימוד בתלפיות, ובתמורה תקבל כשני שלישים, מעט יותר משני דונם, משטח המשתלה ברחביה עבור הקמת בית חלוצות. ליגת נשים בניו יורק נענתה לאתגר ולקחה תחת חסותה את בניין בית חלוצות ברחביה. כספי  התרומות שנאספו הועברו אל גוף הביצוע של מועצת הפועלות, אגודת ‘הבונָה’, שחכרה את השטח מקק”ל. 

בדצמבר 1939 הכריז ‘הוועד לבניין בית חלוצות’, שכלל נציגים של ‘ליגת נשים’ ושל מועצת הפועלות, על תחרות אדריכלים. המכרז נוסח לאחר הפקת לקחים מבתי החלוצות שנבנו בחיפה ובתל אביב, והגדיר את גודל החללים הרצוי ואת תפקודם. המבנה המיועד, בשטח מרבי של חמש מאות מטרים רבועים, יכלול שתי קומות ומרתף וכן אפשרות לקומה שלישית בשטח מצומצם. בתחרות זכו זלמן ברון וג’ניה אוורבוך־אלפרין, בוגרת גימנסיה ‘הרצליה’ שהוסמכה לאדריכלית בבלגיה ונודעה בין אדריכלי הסגנון הבין לאומי בארץ ישראל. בין עבודותיה היו כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב, אצטדיון המכבייה בשפך הירקון ו’קפה גלינה’ הסמוך, כפר הנוער הדסים, בית הכנסת בקיבוץ עין הנצי”ב ומבנים נוספים. 

אבן הפינה לבית החלוצות הונחה ביום 7 באפריל 1940, ומגילת היסוד מזכירה את אתגרי השעה בארץ ובעולם: 

        ביום א’ בשבת, כח’ באדר ב’ בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ליצירה, היא אלף שמונה מאות ושבעים שנים לחורבן, הונחה אבן הבניין לבית החלוצות בירושלים, בעצם ימי חורבנה של היהדות בגרמניה ובשואה האיומה שבאה על יהדות פולין אשר לא היה דומה לה בכל תולדותינו מזמן חורבן המקדש […] בימי בניין הבית החדש ידנו האחת עושה במלאכה והשנייה אוחזת בשלח […] והבניין הזה נוסף לעת כזאת, אות היא כי עלה נעלה ובנה נבנה”.

השכן שהתגורר בצריף הסמוך, יצחק בן-צבי, שעמד בראש הוועד הלאומי, עמד על חשיבות היוזמה ועל מיקומה: 

לא עת דברים השעה הזו בכלל, ובפרט אין צורך בדיבורים בפני מעשים […] ירושלים ברוכה היא במוסדות, מוסדות חסד וצדקה, מוסדות לתורה ולחיים רוחניים. פחות ברוכה היא במפעלים שיש בהם משום הבטחת המחיה  והרחבת הקליטה […]. עכשיו הוזמנו לחגיגה צנועה זו, שבה מונחת אבן פינה, שצריכה להיות יסוד לבית שצריך לאצור בקרבו גרעין של חיים, בייצור החלוצה, האם העובדת בירושלים.

גרעין של חיים בירושלים

הבנייה התארכה והתייקרה מעבר לצפוי עקב הקשיים שיצרו תנאי המלחמה בשנות הארבעים, והבניין נחנך לבסוף ב-21 בפברואר 1943. היו בו שמונה חדרי מלאכה, מטבח לימודי וחדר אוכל, מועדון לאימהות ולפועלות, אולם גדול, חדרי משרד, חדרי שירות ודירות לשומרת ולמנהלת – מגדה כהן. במהלך טקס החנוכה הגיעו מכוניות ובהן ‘ילדי טהרן’ פליטי השואה, שזכו לקורת גג קבועה לאחר חודשי נדודים. מלאכת הייצור הראשונה שנעשתה בו הייתה עבודת תפירה עבור הצבא הבריטי, שהעסיקה קרוב למאה נשים. בגלל מצוקת המקום, הוסבו כמה מחדרי הכיתות למגורים ושיעורים רבים נערכו בחדר האוכל. בחודשי הקיץ שימש המבנה מלא האור ועטור הצמחייה לנופש של משפחות חיילים בצבא הבריטי.

במקביל, נפתחו סדנאות המלאכה: בישול, אריגה, תפירה, ייצור צעצועים, שמיכות ועוד. בבית התקיימו גם לימודי ערב (עברית, אנגלית, חשבון), והאולם הושכר מדי פעם לאירועי תרבות חיצוניים דוגמת קונצרטים והרצאות. כמעט שנה לאחר סיום המלחמה, באפריל 1946, הושלמה תוספת קומות לחדרי מגורים באגפים המזרחי והמערבי של המבנה. המתחם כלל כעת עשרים וחמישה חדרי מגורים, ובהם מיטות עבור כתשעים דיירות. העלות הכוללת של הבנייה הייתה שישים אלף לירות א”י – פי ארבעה מהסכום שתוכנן בראשית הבנייה. 

בימי מלחמת העצמאות המשיך הבית לשמש למגורים ולאירועים, ובהפגזות אף נפגעו כמה מהדיירות. תקופה מסוימת פעלה בו תחנת שידור. לאחר קום המדינה המבנה המשיך לשכן עולות צעירות וסטודנטיות, אך פעילותו הלכה ודעכה לקראת סוף המאה העשרים.  בראשית שנות ה־2000 רכשה יד יצחק בן־צבי, שישבה במתחם הצמוד, את בית החלוצות ושטח המשתלה של רחל ינאית שב והתאחד. בשנת 2005 שוב נערכה תחרות אדריכלים על המבנה שנועד לשימור, וגם בה זכתה אישה – עדה כרמי־מלמד. הזכייה סגרה מעגל היסטורי נוסף: אמה של עדה, חיה, הייתה לתקופה מסוימת שותפתה לחדר של ג’ניה אוורבוך־אלפרין בעת לימודיה באירופה.

עבודות השיפוץ גילו כמה פנינים היסטוריות במתחם: האחת ידועה – ‘צריף הפרחים’ ששימש למכירת תוצרת המשתלה וחוות הלימוד לתושבי רחביה; והשנייה – הפתעה: בשטח שהחל להיחפר עבור האודיטוריום התת־קרקעי התגלה סליק משנות הארבעים ובו רימונים. במבנה בית החלוצות יש היום כיתות לימוד, חדרי משרדים לשימוש מחלקות החינוך והתרבות, ספרייה וארכיון תמונות וכן חנות ספרים במבואה. ליד ‘הגלריה’ במבואה נקבעה בקיר מפת אבן ייחודית של ארץ ישראל, שסיתת איש גדוד העבודה אלעזר אלפרן בשנות העשרים למאה הקודמת.

מתחם המשתלה כולו חזר לירקותו ולפעילות חינוכית ותרבותית, זכר חי ופעיל לחזונם ולפעילותם המגוונת של רחל ינאית ויצחק בן-צבי, דייריו הראשונים. גלגוליו הם דוגמה נהדרת לתולדות היישוב העברי הציוני בנוף ירושלים, לתפיסות הרעיוניות והחברתיות מימי המנדט הבריטי ועד ימינו, ולחשיבותה של האישה במפעל הציוני. 

לעיון נוסף:  נ’ שלו-כליפא, “פועלות וחלוצות בשכונת גנים בורגנית: בית חלוצות ברחביה”, זמנים, 96 (סתיו 2006), עמ’ 85-76