מנוחת עולמים ליד הפנתיאון: חלקת הקבר של משפחת בן־צבי

בחודש פברואר 2011 הגיעה ד”ר אילת מזר (ז”ל), נכדתה של דינה מזר – אחותו של יצחק בן־צבי, לפקוד את קברי אביה, סבה וסבתה. קבריהם נמצאים בחלקה המשפחתית של יצחק בן־צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. מזר נדהמה לגלות שבתוך השטח המגודר של חלקת נשיא המדינה ומשפחתו החלו להכין תשתית לקבורה ציבורית. לאחר בירור ראשוני התברר שחברה קדישא חסידים החלה בפעולות אלו כחלק מניסיונות שונים להשיב את החלקה המשפחתית לקבורת הציבור. בעקבות התערבות של הנהלת יד בן־צבי ומשרד ראש הממשלה בוטלה התוכנית, וכל שטח החלקה שלא מאוכלס בקברים רוצף לטובת טקסים ממלכתיים, בהתאם לתוכנית המקורית שתוכננה בעת הקמת חלקת נשיא המדינה ומשפחתו.

יצחק בן־צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, נפטר בכ”ט בניסן תשכ”ג, 23 באפריל 1963, ונקבר בהתאם לצוואתו האחרונה לצדו של אביו צבי שמשי, שנפטר עשר שנים קודם לכן בשנת 1953 ולצד אשת אביו, דבורה שמשי, שנפטרה בשנת 1962.

במשך השנים, בהתאם לצוואתו, נקברו בחלקה רעייתו רחל ינאית, אחיו אהרון ראובני ורעייתו שרה, אחיותיו דינה ובעלה בנימין מזר ואחותו שולמית ובעלה יצחק קלוגאי. כמו כן קבורים בחלקה גם בנו של הנשיא עמרם בן־צבי ואשתו רחל’ה. הבן הבכור עלי, שנפל במלחמת העצמאות, קבור בקיבוץ בית קשת שבגליל התחתון. גם אורי נרגל בנם של דינה ובנימין מזר קבור בחלקה, למרות ששמו לא מופיע בצוואה ברשימת הזכאים לקבורה.

מה היו הנסיבות והסיבות ליצירתה של חלקת הקבורה המשפחתית של משפחת בן־צבי ומדוע נבחר הר המנוחות כמקום החלקה?

מהר הזיתים לסנהדריה

יהודים נהגו להיקבר בבית הקברות בהר הזיתים במשך מאות שנים. בית הקברות היה מחולק לחלקות שונות באחריות חברות קדישא שונות של ירושלים: הספרדית, קהילת ירושלים, פרושים, חסידים ועוד. שם ביקש בתחילה יצחק בן־צבי להיקבר. עדות לכך אנו מוצאים בתיק הקבלות של חברה קדישא קהילת ירושלים משנת 1939, שנמצאה בו קבלה המעידה על כך ששילם לירה ארץ ישראלית אחת בכל חודש עבור שתי אחוזות קבר בהר הזיתים, עבורו ועבור רעייתו רחל ינאית. באותם ימים הוא אף היה חבר בהנהלת חברה קדישא קהילת ירושלים.

עם פרוץ מלחמת העצמאות היה מסוכן לקבור בהר הזיתים, ולאחר המלחמה נותר בית הקברות בשטח הירדני. כתחליף, התחילה חברה קדישא קהילת ירושלים לקבור בבית הקברות בסנהדריה. בן־צבי מעיד על עצמו שהיה לו חלק משמעותי בכך. במכתב ששלח להנהלת חברה קדישא קהילת ירושלים, כתב: “בתור נשיא הועד הלאומי טיפלתי בשעתו בעניין זה בחורף תש”ח והשגתי לבסוף גם את הסכמתה של ממשלת המנדט לדרישותינו ולהחלטותינו בדבר העברת אדמת סנהדריה לרשותה של חברה קדישא קהילת ירושלים לשם בית קברות של הקהילה”.

חלקת גדולי האומה והפנתיאון

בשנותיה הראשונות של המדינה לא היה נוהג ברור, ובוודאי שלא חוק או תקנה, להסדרת קבורת מנהיגי המדינה. המנהיג הראשון שהיה צורך להחליט היכן ייקבר היה הרצל, שבצוואתו ביקש שהעם היהודי יעלה את עצמותיו לישראל, אך לא פירט את מקום הקבורה. לשם כך הוקמה וועדה מיוחדת ונחקק “חוק העלאת עצמותיו של הרצל, תש”ט-1949”.  בשנת 1949 הועלו עצמותיו והוא נקבר בהר הרצל. בהמשך העלו אף את עצמות הוריו ואחותו שקבורים לצידו במעין חלקה משפחתית.

לאחר שנפטר שר האוצר הראשון אליעזר קפלן (יולי 1952), הייתה התלבטות היכן לקבור אותו. בתחילת שנות החמישים נחנך בית הקברות הר המנוחות בירושלים. אדריכל בית הקברות ריכארד קאופמן הקצה בראש ההר חלקה שנועדה לשמש “פנתיאון” לגדולי האומה. צוות מטעם המדינה שעסק בנושא יצא לסיור בהר המנוחות והמליץ לקבור את קפלן בחלקת הפנתיאון, אך בן־גוריון החליט שקפלן ייטמן בהר הרצל בחלקה חדשה, שתהפוך בהמשך להיות “חלקת גדולי האומה” ובה טמונים נשיאים, ראשי ממשלות ויושבי ראש הכנסת עד היום.

בהעדר חוק או מסורת נותר עניין הקבורה של מנהיגי המדינה פתוח לפרשנות. כך לדוגמא נשיא המדינה הראשון חיים וייצמן נפטר בנובמבר 1952 ונטמן לבקשתו בגן ביתו שברחובות, ומצבתו עוצבה על פי דגם המצבות של החיילים הבריטים הנעדרים. במהלך השנים נקבעו נהלים לגבי לוויות ממלכתיות לנשיאים, ראשי ממשלה, יושבי ראש הכנסת ועוד, ונקבע שהם זכאים לקבורה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. ההחלטה הסופית מתקבלת בתיאום עם המשפחה ועם הממשלה לאחר הפטירה.

בשנות החמישים עדיין לא הייתה הגדרה ברורה מי זכאי להיקבר בחלקת הפנתיאון בהר המנוחות. הראשונים שנקברו בה היו פרץ סמולנסקין (שעצמותיו הועלו ארצה ב־1952), נפתלי הרץ אימבר, צבי הרמן שפירא, האחות זלמה מבית החולים שערי צדק ואפילו ראשי עיריית ירושלים גרשון אגרון ומרדכי איש שלום. עם פתיחת בית הקברות בהר המנוחות חולקו שטחים לחברות קדישא שונות, כפי שהיה נהוג קודם לכן בהר הזיתים. החברות לא שמרו על גבולות החלקות שקיבלו, והדבר יצר חוסר סדר עד כדי כך שעתידה של חלקת הפנתיאון עמד בסכנה. במהלך השנים הוסבה חלקת הפנתיאון לחלקת יקירי ירושלים, שנקברים בה עד היום.

שלוש צוואות ותוספת

ליצחק בן־צבי היה חשוב מאוד להיקבר בירושלים. בצוואה הראשונה שכתב עוד לפני היבחרו לנשיאות, במרץ 1950, תחת הכותרת “צוואה ארעית”, כתב: “רצוני להקבר בירושלים, לה הקדשתי שני שליש חיי. אם בזמן מותי לא יחודש בית הקברות הישן בהר הזיתים או החדש – להביאוני לקבורה בסנהדריה בירושלים”. ובמסמך נוסף שכתב בכתב ידו כמה חודשים מאוחר יותר, תחת הכותרת “צוואתי למקרה מותי”, כתב: “לאחר שיתברר דבר מותי יבואוני לקבורה כמנהג ישראל בירושלים עיה’ק, […] אם בזמן מותי לא ישוחרר ולא יעבור לרשותנו בית הקברות בהר הזיתים – להביאני לקבורה בביהקב’ של סנהדריה בירושלים” (ארכיון יד בן־צבי).
מיד אחרי שיצחק בן־צבי נבחר לנשיאות בדצמבר 1952, הוא פרש מחברותו בהנהלת חברה קדישא קהילת ירושלים, אך הקפיד לשמור איתה על קשר רצוף.

בדצמבר 1961, בתום כתשע שנות נשיאות, החליט הזוג הנשיאותי לכתוב לראשונה צוואה משותפת, שבה התייחסות גם למקום שבו הם מבקשים להיקבר. וכך הם כתבו: “אנו מביעים את רצוננו להיקבר בהר המנוחות בירושלים, באחוזה אחת, קבר ליד קבר. אנו מביעים בזה את משאלתנו לעמרם בננו שימשיך לקיים ביום השנה עלייה לקברו של עלי ז”ל, ויקיים את ימי השנה שלנו בהר המנוחות”. ובהמשך מוסיפה רחל ינאית את בקשתה: “אני, רחל ינאית בן צבי מביעה בזה את משאלתי לבננו ולצאצאינו, כי יום הזכרון שלי יקויים ביום הזכרון של בעלי יצחק בן צבי”(צוואת רחל ויצחק בן־צבי פ-2108/11, ארכיון המדינה).

תקופה קצרה לפני מותו של הנשיא בן־צבי, הם כתבו “תוספת לצוואה” בתאריך 16/4/1963, ובו הרחיבו את בקשתם בנוגע לקבורה: “אנו, יצחק בן־צבי ורחל ינאית בן־צבי מביעים בזאת את משאלתנו, כי אחוזתנו בהר המנוחות בירושלים, שבה נמצאים הקברים של אבינו ר’ צבי שמשי ורעיתו דבורה שמשי ושבה נקבר קבר ליד קבר, ישמרו מקומות קבורה לקרובינו הבאים: אחינו אהרון ראובני ורעיתו שרה, אחותנו שולמית קלוגאי ובעלה יצחק” (ארכיון בן־צבי).

בתוספת הצוואה יש שתי נקודות שחשוב לשים לב אליהן: ראשית שאחוזת הקבר הזוגית “קבר ליד קבר”, שכבר נחשפנו אליה בצוואה הקודמת משנת 1961, מתרחבת לחלקה משפחתית הכוללת אחים ואחיות. שנית  שהחלקה המשפחתית כבר קיימת מספר שנים, שהרי קבורים בה אביו של יצחק בן־צבי, צבי שמשי (1953) ורעייתו דבורה שמשי (1962). כול שהם ביקשו היה להרחיב את האחוזה, להצטרף אליהם ולהוסיף את אחיו, אחותו ובני זוגם. מקומה של האחות דינה ובעלה נפקד מתוספת הצוואה.

החלטתו של בן־צבי להיקבר באחוזה משפחתית לא התקבלה סמוך לכתיבת הצוואה, אלא הרבה שנים קודם לכן. כשנפטר אביו, בחר בן־צבי לקבור אותו בהר המנוחות בחלקה שהוקצתה לחברה קדישא חסידים בסמוך לפנתיאון, מתוך מחשבה ברורה שבעתיד הוא וכל המשפחה ייקברו לצידו בחלקה משפחתית. עדות לכך, מצאנו במכתב ששלח האדריכל קאופמן לראש העיר ירושלים יצחק קריב, שבוע ימים לאחר שבן־צבי קם מאבלו על אביו. כך הוא כותב: “בהתאם להחלטה שהתקבלה בישיבה בלשכת ה.מ. [הוד מעלתו] נשיא המדינה ובנוכחותו כיו”ר הישיבה, ביום יא’ כסלו תשי”ד 18.11.53 בשעה 7.00 בערב […] הנני פונה אל כב’ בהתאם להחלטה שיתן לי יפוי כח מלא לתת הוראות לגדר את חלקת משפחת ה.מ. הנשיא לאוריו”ש [לאורך ימים ושנים]”. כמו כן בהזמנת העבודה ששלח סגן מנהל חברה קדישא קהילת ירושלים לאדריכל קאופמן יש מספר משימות וביניהן: “א. תכנון וגדור חלקת משפחת ה.מ נשיא המדינה, שטח הפנתיאון […] ב. תכנון מפורט של חלקת ה. מ. נשיא המדינה”. מכאן, שהמושג “חלקת משפחת נשיא המדינה” הפך למשימה ברורה ומובהקת בין כל העוסקים במלאכה.

על אף שבן־צבי היה יכול להיקבר לצד הרצל בחלקה המתהווה של גדולי האומה בהר הרצל, או לחילופין בפנתיאון בהר המנוחות, הוא בחר להיקבר  בחלקה המשפחתית למרגלות הפנתיאון, וזאת אף שהייתה שייכת לחברה קדישא חסידים ולא לחברה קדישא קהילת ירושלים. במכתב של הנהלת חברה קדישא חסידים לבן־צבי בתום שלושים ימי האבלות, הם מבקשים להסדיר את שטח חלקת משפחת הנשיא, גבולות השטח וכד’, שכן ככל הנראה ההסדרה לא הייתה לשביעות רצונם והם לא קיבלו מענה שהניח את דעתם.

רחל ינאית כותבת במסמך “תוספת לצוואה בעניין אחוזת הקבר” בשנת 1975 את זיכרונותיה מאותם ימים, ובו היא מתארת את העובדה שבן־צבי טרח הרבה בבחירת השטח לבית הקברות הר הרצל והר המנוחות, ומשחזרת שיחה שהייתה לה איתו, ובה בן־צבי אמר: “כמה טוב היה שתהיה גם לנו בשטח הזה אחוזת קבר, לא אוהל, כי אם שטח פתוח וגלוי מול פני הרקיע שנשכון פה כל בני המשפחה לאחר מותנו. כאשר אישי המנוח בן-צבי נבחר כנשיא המדינה החליטו מוסדות הציבור בירושלים להפריש חלקת אדמה שתשמש אחוזת קבר לנשיא, לרעיתו ולבני משפחתו” (ההדגשה של המחבר). (צוואת רחל ינאית פ-2108/13, ארכיון המדינה).

בשנת 1975 למעלה מעשור אחרי פטירתו של הנשיא, כתבה רחל ינאית צוואה חדשה, לא לפני שהיא הוציאה מסמך המבטל את הצוואה הקודמת המשותפת לה ולנשיא משנת 1961. בצוואה החדשה מתייחסת רחל ינאית  לחלקת הקבר המשפחתית, וכך היא כותבת:

אני מביעה בזאת את רצוני להקבר באחוזת הקבר המשפחתי בהר המנוחות בירושלים ליד קברו של בעלי יצחק בן צבי ז”ל קבר ליד קבר. אני מביעה בזאת את רצוני שליד קברו של בעלי ושלי באחוזת הקבר בהר המנוחות בירושלים ייקבע קברם של בני עמרם ורעייתו, בנותיהם ובעליהן, אחי בעלי, אהרון ראובני ורעיתו שרה, אחות בעלי, דינה ובעלה בנימין מזר, ואחות בעלי, שולמית ובעלה יצחק קלוגאי. (שם)

מספר חודשים אחרי כתיבת צוואה זאת נפטרה שרה ראובני רעייתו של אהרון ונקברה בחלקה, ובנובמבר 1979 הלכה לעולמה רחל ינאית והצטרפה אף היא לחלקה המשפחתית לצדו של בעלה הנשיא בן־צבי.

חברה קדישא חסידים לא השלימו עם העובדה שמתוך החלקה שיועדה להם הוקצה שטח לחלקת הנשיא, ולכן בשנת 2011 הם ניסו לקבוע עובדות בשטח ולהשיב לפחות חלק מהחלקה לשימושם. הודות לערנותה של אילת מזר ז”ל טיפל משרד ראש הממשלה במעמד החלקה.

***

לא לחינם בית קברות מכונה גם בית החיים, שכן מקום הקבורה, מראה המצבה, והשכנים הקבורים בחלקה הם נקודות מבט חשובות המלמדות על דמותו ואישיותו של הנפטר. הפוקדים את חלקת משפחת בן־צבי בהר המנוחות בירושלים, חשים את החיבור הנצחי בין המנהיג לבין העם היושב בציון, ורואים את קברם המורם של הנשיא ורעייתו הממוקמים במרכז החלקה. מצבתם מעוצבת בעיצוב של מצבות גדולי האומה. לצידם מבחינים בקברי אביו, אחיו, אחיותיו ובני זוגם, בנו וכלתו, כל אלו מהווים את החיבור בין דורות עברו לדורות העתידיים. כאשר מתבוננים מסביב מבחינים בעצי הברוש והארז המקיפים את החלקה כולה, כשמול קברם של הזוג הנשיאותי יש מעין חלון בין העצים המאפשר מבט אל העיר ירושלים – שלה הקדיש הנשיא את מירב שנותיו. בן־צבי בחר להיקבר בירושלים תוך איזון דק, עדין ומרשים בין משפחתיות לממלכתיות, בין עממיות לנבדלות ועם מידה מסוימת של צניעות.

בכ”ט בניסן תשפ”ג, 20 באפריל 2023, נציין שישים שנה לפטירתו של בן־צבי, ובהתאם להחלטת הממשלה, אחת לעשר שנים מתקיימת אזכרה ממלכתית בחלקת הקבר בהשתתפות מנהיגי המדינה.

לעיון נוסף

1. ד’ בר, “‘פנתיאון האומה’ בהר המנוחות”, עת-מול 228 (אפריל 2013), עמ’ 35-32.
2. מ’ בנבנישתי, עיר המנוחות: בתי העלמין של ירושלים, כתר, 1990.
3. מ’ עזריהו, מקום לזיכרון: לתולדות כינונו של פנתיאון לאומי בבית העלמין הישן בתל אביב בתקופת היישוב, אוניברסיטת חיפה, 2015.
4. ת’ רבינוביץ, “בדרכו האחרונה של נשיא המדינה”, עת-מול 228 (אפריל 2013), עמ’ 37-36.