בשנת 1924, עם בניית שכונת הגנים רחביה בירושלים, הוקצתה חלקת אדמה בשולי השכונה להקמת ‘משק פועלות’. יוזמת הרעיון הייתה רחל ינאית בן-צבי, חלוצה ותיקה ובעלת הכשרה חקלאית אקדמית. בשנת 1908 עלתה רחל ינאית לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, עיר האבן. לימים תיארה בזיכרונותיה כי הארץ החשופה הייתה עבורה “מראה בלהות”.
“עריית הארץ עמדה לעיני כמראה בלהות […] מה מאוד ביקשתי לראותך ירושלים שוב ירוקה, מניבה, לנטוע בך עץ, להשיב לך את נטעיך, את רננת חייך.”
בשנים הראשונות לעלייתה עסקה בפעילות ציונית ובהוראה בגימנסיה העברית, שנפתחה בירושלים ב-1909. בשנת 1911 נסעה רחל ינאית לצרפת ללמוד אגרונומיה במכון החקלאי באוניברסיטת נאנסי שבצרפת.
ב-1914 סיימה את לימודיה והוסמכה כאגרונומית, אך לא שכחה את אדמת ציון: עבודת הגמר שלה עסקה בניתוח ההיבט החקלאי של השכבות העליונות באדמת ארץ ישראל. סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה שבה רחל ינאית לאדמת הארץ. בקיץ 1915 עבדה עם אהרן אהרונסון בתחנת הניסיונות החקלאית שניהל בעתלית וב’עשבייה’, אוסף הצמחים שלו בזכרון יעקב. אהרונסון דחק בה לצאת לנוף ולבחון את הקרקע ואת הצמחייה, והזמין אותה לכמה מסיוריו בכרמל.
במאמר שפרסמה רחל ינאית בימי מלחמת העולם הראשונה בשם ‘העבודה והעובדת’ (“בין הזמנים”, תרע”ו), כתבה כי השינוי במעמד האישה בארץ ישראל יגיע רק בזכות עבודתה החקלאית בשדה. אמרה ועשתה: בשלהי המלחמה ייסדה בירושלים את ‘קבוצת עגבנייה’ – קבוצת נערות שעסקו בחקלאות במגרשים פתוחים בעיר. את תוצרתן שיווקו לתושבים המורעבים בעיר הסובלת.
הגעת הבריטים לירושלים והפיכתה לבירת הממשל בארץ הפיחו תקוות חדשות. רחל ינאית ביקשה להקים משתלה של עצי נוי שישמשו לייעור, להדליק שוב את האדמה בשלהבת ירוקה. חזונה עבור ירושלים היה לראות את העיר “שוב ירוקה, מניבה, לנטוע בך עץ, להשיב לך את נטעיך, את רננת חייך.” להקמת המשתלה נדרש שטח גדול שבו גם מקור מים להשקיה. מומחים הסבירו לה כי בשולי העיר יהיה קל למצוא שטח גדול עם בורות מים ובמחיר נוח, אך היא התעקשה למצוא שטח הולם בתוך העיר. בשטחי מנזרים נוצריים בעיר היו גני ירק ונוי, הוכחה ליכולת לקיים חקלאות בירושלים גופא. היה בכך גם משום התרסה פועלית-ציונית כלפי היישוב הישן בירושלים, שדבק בדעתו שהגמרא גורסת ש”אינה נטעת ונזרעת ונחרשת, ואין מקיימין בה אילנות” (תוספתא, נגעים ו). ייסוד משתלות ופעילות חקלאית, האמינה רחל ינאית, לא רק יסייעו בייפוי העיר אלא גם ישפיעו על האוכלוסייה הירושלמית ה”מאובנת” – מהפכה חברתית וירוקה.
(אוסף רחל ינאית בן־צבי, ארכיון התמונות יד בן־צבי)
שטח מתאים נמצא ברחוב אתיופיה (אז, החבשים) שבמרכז העיר ונפתחה בו משתלה, שרוב עובדיה היו נערים שהתייתמו במלחמה. בהמשך עברה המשתלה לחצר יששכרוף בשכונת הבוכרים בצפון העיר. בדצמבר 1921 התיישבה פלוגה של גדוד העבודה בירושלים. רחל ינאית הזמינה את החלוצות לעבוד במשתלה שבניהולה, וכמה מהן נענו.
בשנת 1924 רכשה קרן קימת שטח סמוך למנזר רטיסבון, סמוך לרחביה שהייתה אז בראשית הקמתה. רחל ינאית ביקשה להעביר לשם את המשתלה. בקרבת מקום נבנה הצריף שאליו עברה עם משפחתה בראשית אותה שנה. לאחר מאמצי שכנוע רבים קיבלה אישור להתיישב במקום לזמן מוגבל (כמה חודשים), עד שתימצא עבורה חלקה אחרת. רחל ינאית חתמה על הסכם שמחייב אותה להתפנות מהקרקע כשתידרש. עם זאת, נאמנה לתפיסתה החלוצית, העידה לימים כי “בלבי אמרתי: יש לנו מסמך חשוב מזה – צו ההיאחזות בקרקע. על אדמה חכורה לא ניבָנה וראויים אנו שנכה שורש באדמת הלאום.”
מיקומה החדש של המשתלה יצר בעיה חמורה: חוסר במקור מים. המים ששימשו להשקיית השתילים הרכים הגיעו מצינורות שהניחה העירייה בסמוך וניתנו במשורה. חציבת בור מים עשויה הייתה לפתור את המחסור המעיק, כמו גם לשמש מעשה בעלות על הקרקע. מחוסר האמצעים הדרושים, החליטה רחל ינאית לפנות אל חברתה מ’פועלי ציון’ שהתגוררה בארצות הברית: “פניתי על ידי ס.י אל חברותינו באמריקה. סחתי להן (ביידיש) על השתילים הרכים הנמקים בצמא, על הרצון לקיים את המשתלה וביקשתי מהן הלוואה. גוללתי לפניהן את פרשת המים. אילו בור מים היה לנו…”.. ס.י, האישה המסתורית, היא סופיה יודין, ששהתה בארץ ישראל ב-1922 ולימים תהיה המנהלת הראשונה של גנזך המדינה.
בקשתה של רחל ינאית התפשטה כאדוות במים (שכה חסרו) בקרב נשים ציוניות בארצות הברית. היא שמעה כי פנייתה הנרגשת, ‘אגדת הבור’, הוקראה בהתכנסויות רבות. האחווה הנשית והרצון לסייע לפעילות החלוצית השפיעו, ואל רחל ינאית הנואשת בירושלים נשלחו 500 דולר שהוגדרו “מתן חברות לעזרה בעבודה.” כך החלו יחסים ממושכים עם הנשים הציוניות באמריקה – קשר שייתן את אותותיו באותה חלקה כעבור כמעט שני עשורים בהקמת ‘בית החלוצות’.
הבור נחצב, ומשתלת הפועלות ניצלה. השתילים שגידלו החלוצות מגדוד העבודה ניטעו בשכונות החדשות שהחלו להיבנות בירושלים בשנות העשרים ובהן תלפיות, בית הכרם, רחביה ואף טלביה הערבית-נוצרית. חלקם נשתלו במנזרים באזור ירושלים (אותם מנזרים ששימשו הוכחה לפוטנציאל החקלאות בעיר), בדרך אל העיר (ייעור מורדות שער הגיא) וביישובים שונים. מראה הפועלות בעבודתן במשתלה היה גאווה רבה לתושבי רחביה, שכונת הבורגנים הציונית, שחלק נכבד מתושביה היו בני העליות השנייה והשלישית ועובדי המוסדות הלאומיים ומוסדות חינוך. כעבור זמן פרשו חברות גדוד העבודה מהמשתלה, והפועלות שהגיעו במקומן היו ברובן עולות חדשות.
(אוסף רחל ינאית בן־צבי, ארכיון התמונות יד בן־צבי)
בשנים 1927-1926, בימי העלייה הרביעית, שרר בארץ ישראל משבר כלכלי חמור שגרם לאבטלה קשה – ללא עבודה, ללא פרנסה. הנפגעים הראשונים ביישוב הציוני היו העולים החדשים שטרם התבססו, ובעיקר הנשים העולות שלא היו מוכשרות בעבודת כפיים. על העבודות המועטות שהוצעו היו קופצים רבים, ורבות מאותן נשים הגיעו לסף רעב. כמה מראשות תנועת הפועלים, בהן חנה צ’יזיק ורחל ינאית, הגו את רעיון ‘משק הפועלות’ שיספק לעולות תקופת הכשרה בענפי המשק, בחקלאות ובמלאכה. אגב כך, בימי הכשרתן הן גם יזכו למזון ולקורת גג קבועים ולחברה נשית וחלוצית.
המשתלה ברחביה הייתה למשק הפועלות הראשון מבין תשעה שקמו לימים ברחבי הארץ. הוא נבנה בחלקה המזרחי של שכונת הגנים רחביה א’, על שטח של כמה מגרשים סמוכים שנועדו לבניית בתים פרטיים. השטח גבל בדרום ברחוב אברבנאל ובצפון ברחוב אלחריזי של היום, במזרח ברחוב אבן גבירול ובמערב ב’ציר הירק’ השכונתי (סמטת יהודה הלוי, כיום גן הכוזרי).
הפועלות התגוררו יחדיו בחדר בשכונת שערי חסד הסמוכה. עם הגעתן של נשים נוספות, החליטה רחל ינאית להקים צריף מגורים בשטח המשתלה. בשל המצב הקשה ששרר באותה עת, היא הציעה שמובטלים יקימו את הצריף במימון כספי הסיוע ממחלקת העבודה של המשרד הארץ ישראלי. חומרי הבנייה נאספו והתוכנית לצריף הוכנה, אך רישיון בנייה לא ניתן, מחשש שהצריף יפגום בסגנון בתיה הנאים של רחביה הבורגנית. הפועלות עשו מהלך בסגנון ‘חומה ומגדל’: הן הכינו בסתר את כל חלקי הצריף וחפרו יסודות במסווה של בורות שתילה לעצים. הצריף נבנה במשך לילה יחיד, בסיוע פועלים, ולמחרת כבר עמד שלם – והחוק התקף אסר להרוס מבנה שהושלם. אורכו של הצריף היה חמישה עשר מטרים, ורוחבו – חמישה מטרים. בחזיתו הייתה מרפסת פתוחה ובחלקו האחורי מטבח ומחסן. במרכז היה חדר האוכל, ומצדדיו – ארבעה חדרי מגורים שאותם ריהטו וטיפחו הדיירות החלוצות.
בשנת 1928, מחוסר מקום לגדול ובשל תלונות השכנים, עבר משק הפועלות לקצה שכונת תלפיות בדרום ירושלים; בשנות השלושים היה לחוות לימוד חקלאית לנערות. ב-1940 נלקח שטח בן כשני דונם ממתחם המשתלה לבניית ‘בית החלוצות’ במימון ליגת נשים מניו יורק. בטקס הנחת אבן הפינה לבית החלוצות אמרה רחל ינאית:
אנחנו החברות הראשונות שעבדנו בסביבה זו, בה נטענו את כל העצים מסביב ואת כל הגינות ומפרי עבודתנו גאלנו את השטח הקטן הזה […] שנים רבות התקיימה המשתלה הקטנה בשם מוזר, שהיה מעורר אפילו בת צחוק: משתלה של משק הפועלות. ורבים שאלו: המשק איהו? הוא היה כאילו רק בחלום. אבל המשק הוקם והוא הפך אחר כך לחוות לימוד לנערות.
שנים רבות התקיימה המשתלה הקטנה בשם מוזר, שהיה מעורר אפילו בת צחוק: משתלה של משק הפועלות. ורבים שאלו: המשק איהו? הוא היה כאילו רק בחלום. אבל המשק הוקם
המשתלה המשיכה לפעול בשטח שגודלו כשליש משטחה המקורי ושימשה משק עזר לחוות הלימוד. חלק מתוצרתה וכן פרחים שגודלו בחוות הלימוד נמכרו לתושבי רחביה ב’צריף הפרחים’ שחלונו נפתח לרחוב אבן גבירול. לימים נבחר יצחק בן-צבי לנשיא המדינה, וכברת הקרקע האחרונה שנותרה מהמשתלה שימשה לבניית צריפים לאירוח טקסים רשמיים. שני הצריפים עומדים עד היום, כמו גם ‘צריף הפרחים’ הקטן שנשמר בזכות הצמחייה שסוככה עליו – עדות נאמנה למשתלה ולאישה שהגשימו חזון ירוק והצמיחו יחדיו שתילים, נערות ונשים חלוצות.
(אוסף רחל ינאית בן־צבי, ארכיון התמונות יד בן־צבי)
לעיון נוסף:
נ’ שלו-כליפא, “פועלות וחלוצות בשכונת גנים בורגנית: בית חלוצות ברחביה”, זמנים, 96 (סתיו 2006), עמ’ 85-76
נ’ שלו-כליפא, “שלהבת ירוקה”, עת-מול, 228 (אפריל 2013)