נחל עוז – חלוצת מפעל היאחזויות הנח”ל

בצוהרי 25 ביולי 1951 הגיעה פלוגת חיילים, שהייתה מורכבת ברובה מעולים חדשים, לנקודה הנמצאת כשני קילומטרים מגבול ישראל מצרים, סמוך לעיר עזה. החיילים היו מיועדים להשתתף בניסיון חלוצי שעתיד לעצב את פניה של ההתיישבות במדינת ישראל: זו הייתה היאחזות הנח”ל הראשונה, שנקראה “נחלאים א'”, והפכה שנתיים מאוחר יותר לקיבוץ נחל עוז. מכיוון שמרבית חיילי נחלאים א’ לא שלטו היטב בעברית ולא היו מודעים לחשיבות התיעוד ההיסטורי הם לא כתבו את זיכרונותיהם מהשהות בהיאחזות. לכן, על אף ששמו של קיבוץ נחל עוז ידוע ומפורסם, סיפורה של ההיאחזות הראשונה שהייתה על הקרקע לפניו, כמעט ונשכח. במאמר זה ננסה לשחזר את סיפורם של חיילים-מתיישבים אלו בעיקר באמצעות מקורות ארכיוניים, עלון ההיאחזות שנשמר וראיונות עם מספר חיילים ששירתו בהיאחזות.

 

 

 

חלוצים בעל כורחם

בקיץ 1948, במהלכה של מלחמת העצמאות, הוקם הנח”ל (נוער חלוצי לוחם). המטרה הייתה לשמור על עתודות הגרעינים ההתיישבותיים של תנועות הנוער שגויסו לשורות ההגנה ולצה”ל במהלך המלחמה. ראשי תנועות הנוער פנו לראש הממשלה דוד בן־גוריון וביקשו ממנו להקים יחידה צבאית שתעסוק בשימור הגרעינים ובהקמת יישובים חדשים. בתחילה קלט הנח”ל לשורותיו רק את בוגרי תנועות הנוער ואת חברי עליית הנוער שחונכו לאורח חיים חלוצי. אולם החל מסתיו 1949, בעקבות חקיקת “חוק שירות הביטחון התש”ט” הופנו לנח”ל גם אלפי עולים חדשים ונוער ארצישראלי שלא הגיע מתנועות נוער. חיילים אלו נקראו בעגת הנח”ל – ה”בודדים”. מייסד הנח”ל אליק שומרוני טען שאם המדינה תוותר על האפשרות להפוך את ה”בודדים” לחלוצים, הרי ש: “היצירה החלוצית נסתיימה עם דגניה, נהלל רביבים ונגבה; פירוש הדבר כי המוני העולים לא יצליחו להסתגל לארץ […] פירוש הדבר למעשה – הפסקת העלייה ביום מן הימים” (א’ שומרוני, מגל וחרב, עמ’ 102). בשיתוף עם ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הוחלט על ניסיון נועז: לקחת דווקא את אותם חיילים, חסרי רקע בהתיישבות ובחקלאות, ולהקים בעזרתם נקודות יישוב זמניות שיקראו “היאחזויות” שישכנו באזורים רגישים מבחינה ביטחונית בגבולות המדינה. מטכ”ל צה”ל אישר את התוכנית ונקבע כי הניסיון הראשון יערך בדרום, סמוך לרצועת עזה. מיקום ההיאחזות נקבע ליד בארות יצחק, יישוב שניטש במלחמת העצמאות. ליד בארות יצחק עבר נתיב שדרכו עברו אלפי מסתננים מהרצועה בדרכם לזרוע ולקצור בשדות נטושים בתוך השטח הריבוני של ישראל. חלקם יצאו לפגוע ביישובי העולים ובמעברות שבסביבה: גבים-דורות ותקומה.  

לאחר שנבחר המקום החל פיקוד הנח”ל לחפש מתנדבים למשימה מקרב בוגרי שנת השירות הראשונה בפיקוד. שומרוני ומפקד הנח”ל משה נצר העדיפו למצוא מתנדבים, שהרי קשה להכריח אדם לקום בכל בוקר לעבודה חקלאית. כדי למשוך את החיילים להגיע להיאחזות, הציעה המחלקה להתיישבות שאם יתגבש גרעין מקרב ה”בודדים” שירצה להתיישב במקום לאחר תום שירותו הצבאי, הוא יקבל ללא תשלום את כל מבני המשק ואת ענפיו החקלאיים. למרות מאמצי ההסברה הרבים ולמרות הפיתוי הכלכלי, לא הגיעו הרבה מתנדבים מקרב ה”בודדים”, וכמאה חיילים נבחרו בעל כורחם מתוך מחלקות נח”ל ששהו ביישובי הסביבה: סעד, ניר־עם ובארי.

מפקד ההיאחזות הראשון היה דני מט (לימים אלוף), יליד גרמניה שגדל והתחנך בכפר הרא”ה. מט שירת בשנות הארבעים בבריגדה היהודית ובפלמ”ח, ובמלחמת העצמאות השתתף בכוח שהגן על יישובי גוש עציון. כך העיד על המפגש הראשון שלו עם ה”בודדים”: “עמדתי בכניסה למחנה הנח”ל בבית דראס וחיכיתי לחיילים שיגיעו […] לפתע הם הגיעו בשירה אדירה: לא רוצים היאחזות!” (יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, א’, עמ’ 166). להיאחזות הצטרפו מספר מדריכים חקלאיים בראשותו של יעקב פלומין מתל יוסף, שמונה למרכז המשק, כדי לקדם את ענפי החקלאות. גם רוב סגל הפיקוד הגיע מההתיישבות העובדת. דרור קרן, בן כפר יחזקאל העיד בראיון כי פלומין “משך” אותו מבסיס ההכשרה של הנח”ל ולצד תפקידו כמפקד זוטר בהיאחזות הוא שימש כאחראי על גן הירק.  

ביום העלייה אל הקרקע התייצבה פלוגת ההיאחזות בקיבוץ סעד, אולם הקמת הנקודה התעכבה: אנשי מחלקת ההתיישבות רצו להקימה במקום שבה עמדה בארות יצחק, אבל נציגי אגף ההתיישבות בצבא רצו להעבירה שני קילומטרים מערבה, סמוך לקו הגבול. נציגי הצבא ניצחו בוויכוח וחיילי הנח”ל החלו לצעוד לכיוון נקודת ההתיישבות. בשטח שהו עשרות מסתננים מהרצועה, ובשל חשש מהיתקלות עימם צעדו החיילים לנקודה בנשק טעון ודרוך. מיד עם ההגעה למקום ההיאחזות, החלו מחצית מהחיילים להקים את אוהלי המגורים והמחצית השנייה לחפור עמדות ומבני ביטחון.

 

אולם היו ליום העלייה גם חלקים חגיגיים יותר, וטקס נערך בנקודת ההתיישבות בהשתתפותם של שומרוני, משה דיין ואברהם הרצפלד מהמרכז החקלאי. הטקס תוכנן בדקדקנות על ידי קצין החינוך הפיקודי, והשתתפו בו להקת  זמרה של חיילים שהובאה מקיבוץ נגבה ולהקת רקדנים. בטקס הוכרזה מגילת העלייה: “אנו, עולים חדשים ובני הארץ, מכל הגלויות וכל פזורי עמנו […] נקבצנו כאן היום ובפקודת צבא הגנה לישראל נוטלים עלינו שמירת כברת ארץ זו”. דיין קשר בנאומו את מיקומה של ההיאחזות הסמוך לעזה לסיפור המקראי על שמשון: “אין בתוכנו שמשונים […] אך הנה מוטל על שכמכם לשאת את שערי עזה. ולא רק גבורה פיזית דרושה לשם כך. קודם כל רמה מוסרית, רצון והתמדה, ואת אלה עליכם לגלות בעצמכם” (במחנה נח”ל, אוגוסט 1951).

הלילה הראשון עבר בשקט מתוח: כמחצית מחיילי הפלוגה שובצו לשמירה בעמדות בלילה הראשון, ושאר החיילים הונחו שלא להתרחק יותר מחמישים מטר מהנקודה.

 

התלבטויות חינוכיות ומשמעתיות

הסרבנות והקשיים המשמעתיים לא הסתיימו עם הקמת ההיאחזות ונענו ביד קשה מצד המפקדים. מנחם וכסלר, ששימש כמפקד מחלקה בהיאחזות, העיד בראיון כי עונשים חמורים, כגון זחילה בבוץ שליד האורווה ונשיאת משקלים כבדים לאורך קילומטרים דרך שדות חרושים הוטלו על חיילים שהפרו את הפקודות. פעם בשבוע-שבועיים נערך ערב “חיסול חשבונות” בחדר האוכל. בערב זה קיבלו חיילים שהתעמתו ביניהם כפפות אגרוף ונאבקו אחד בשני. וכסלר טען שהתהום שבין המפקדים שהיו יוצאי ההתיישבות העובדת ובין החיילים הבודדים שברובם לא ידעו עברית וחלקם לא היו יודעי קרוא וכתוב ובעלי דפ”ר (דירוג פסיכוטכני ראשוני) נמוך, הורגשו והיו משמעותיים. כך לדוגמה ביקשו המפקדים מהחיילים לפתוח את כפתורי החולצה כדי להוכיח שגופם נקי. מספר חיילים נתפסו בעת עישון חשיש. במקרה מסוים חייל אף ירה בעצמו ברגל במכוון, כדי להשתחרר מהשירות בהיאחזות. לאחר מספר חודשים ניסו המפקדים להקל קצת את נהלי המשמעת (בין השאר אישרו לחיילים ללבוש חולצה לבנה בשבת) כיוון ש: “החיילים האלה מגיע להם יותר מאשר כל חייל אחר” (סיכום שיחת מפקדי היאחזויות, ללא תאריך מדויק [לפי ההקשר חורף 1952] ארכיון יד טבנקין). הניסיון הוכתר בהצלחה, אולם בעקבות פקודה מגבוה הוחמרו הנהלים בחזרה.

היו גם לא מעט הצלחות חברתיות ובעלון ההיאחזות תיארו ה”בודדים” את השתלבותם בחיי המשק ואת הסיפוק שהם חשו מפרי עמלם. יפרח מכלוף כתב: “בקשיים עצומים, בעבודה מפרכת בחול ובאבק הקמנו את משקנו […] בחגיגה גדולה חגגנו את חג יבולנו הראשון. ובחגיגה – שוב נזכרתי ביום עליתנו ובשממה הפראית שהייתה מסביבנו […] כל זה עשינו אנחנו. אנחנו בידינו” (שם). יוסף פינקוס כתב: “עכשיו אני גומר שנה של עבודה רבה בבניין המשק ונעים לי לראות ולדעת שעזרתי הרבה בעבודתי בבניין משקנו – משק נחלאים” (נחלאים מול עזה, 10, ארכיון יד טבנקין). בשביל למלא את החסר בידיעת השפה העברית העבירו סמלות החינוך שיעורים לעולים החדשים, ובסוף שנת 1951 התקיים “ירח עיון” מרוכז בהיאחזות ובו השתלמו החיילים בשפה ובידיעת הארץ.

 

 

להתמודדות המשמעתית תרמו גם התנאים הפיזיים הקשים: החיילים לנו באוהלים ללא רצפה וללא תאורה. כעשרים חיילים לנו בכל אוהל ולא תמיד היו מים לרחצה. עדיין לא הוקמו צריפי המגורים כחודש וחצי לאחר הקמת ההיאחזות, ולכן כתב מאיר שחר מאגף הנוער והנח”ל במשרד הביטחון: “חודש רודף חודש והחיילים כאן יסיימו את שירותם במפח נפש גדול. תבינו שהמדובר כאן על חיילים בודדים ולא על חומר חלוצי המאורגן בגרעינים” (מאיר שחר אל רענן ויץ, היאחזות נח”ל “נחלאים” מול עזה, ארכיון יד טבנקין). בהמשך נבנו הצריפים המיוחלים וגם זמינות המים ואיכותם השתפרו.

מול הגבול המצרי

ההיבט הביטחוני היה מרכיב מרכזי בחיי היום־יום של נחלאים א’. החיילים היו קרובים לגבול ולחיילי הצבא המצרי שישבו במוצבים על רכס עלי מונטאר הסמוך והחשש מפני חדירת מסתננים היה גדול. בשבועות שלאחר הקמת ההיאחזות עסקו כשישית מחייליה, 19 חיילים וחיילות, בו זמנית בשמירה. בנוסף לעמדות בהיאחזות הוצבה עמדה נוספת על קו הגבעות שממערב, כחצי קילומטר מהגבול, ואחריותו של השומר בעמדה זו הייתה להתריע על אירועים חריגים או חדירה של מסתננים. מפקד ההיאחזות – אמנון בלטינסקי שהחליף את דני מט, טען שבניגוד ליחס המסויג של ה”בודדים” לעבודה החקלאית, הם דווקא מרגישים בנוח עם האימונים והמשימות הצבאיות, ואולי אף “משיכה פנימית” ליציאה למארבים. בלטינסקי טען שבמקרים שבהם הובאו חיילים מיחידות אחרות לבצע משימות צבאיות בסביבות ההיאחזות ירד המורל בקרב חיילי נחלאים א’ מכיוון שהם לא שותפו במשימות.

המשימות הביטחוניות לא הצטמצמו רק לתחומי הנקודה, אלא התקיימו גם מחוצה לה. לימים העריך דני מט שבתקופת פיקודו הרגו חיילי ההיאחזות כחמישים מסתננים ורועים שחצו את הגבול. באחת ההיתקלויות שהתקיימה באוגוסט 1951, כשבועיים לאחר הקמת נחלאים א’, נהרג טוראי אהרון בן מיור בעת שזרק רימוני יד על קבוצת מסתננים חמושים. בן מיור, יליד סופיה שבבולגריה שעלה במסגרת “עליית הנוער” היה ההרוג הראשון של מפעל היאחזויות הנח”ל. באותה היתקלות נהרגו גם ארבעה מסתננים ונפצעה חיילת נח”ל שהתעקשה לצאת למארב (באופן תדיר לא השתתפו חיילות הנח”ל בפעולות ביטחון שוטף מחוץ לגבולות ההיאחזות). חיילי ההיאחזות השתתפו גם ב”אמבושים” כהגדרתם, שבהם תפסו מסתננים או פגעו בהם ואף החרימו את הציוד שהובא כשלל למשק ההיאחזות. 

 

 

מקום מרכזי תפסו המאבקים מול המסתננים בעונות הקציר, בעת שאלו עברו את הגבול וקצרו שדות תבואה בשטח ישראל. במרץ 1952 העבירה מפקדת הנח”ל דיווחים על גניבת תבואה משדות ההיאחזות על ידי מסתננים והציעה להשיג מספר סוסים או פרדות לשמירה רכובה, או לחילופין לקצור את התבואה טרם הבשלתה. בקיץ של אותה שנה ספגה ההיאחזות אש מידי פעם: המוצבים המצריים היו יורים על ההיאחזות בתגובה לירי צה”ל על מסתננים שקצרו בתחומי ישראל. לעיתים ירו המוצבים המצריים על נחלאים א’ בעת השמעת אזעקת תרגיל שגרתית. בהתאם למצב המתוח מפקד ההיאחזות החל לפעול בצורה משמעותית במרחב שסביב לנקודה, ושלוש פעמים בשבוע יצאו מארבים או פטרולים מחוץ לגבולות נחלאים א’. דו”ח של הוועדה למפעלים משקיים בנח”ל קבע כי:

המסתננים קוצרים יום-יום בשדות נח”ל עוז. כל אמצעי השמירה של הפלוגה לא מצליחים למנוע את הקצירה. בשנה הקודמת הצליחו ערביי עזה לקצור 1,000 דונם דורה. נראה לי שאם לא יאחזו בקרוב בצעדים דרמטיים, מקרים מסוג זה יישנו ואולי בכמות גדולה יותר, כי מרבית שדות התבואה נמצאים בקרבת הגבול. (הוועדה לתיאום מפעלים חקלאיים אל סגן מפקד הנח”ל, דוח ביקור בנחלאים א’, 12.5.1953, ארכיון צה”ל)

העבודה החקלאית השתלבה בתפיסת הביטחון. החיילים נקראו לעבד את השדות עד לתעלת הגבול כדי להפגין נוכחות. סדר היום הצבאי כלל גם אימונים רבים, ביניהם סדרות בנות מספר ימים, שבהן התקיימה בכל יום פעילות אינטנסיבית רצופה של 13-12 שעות, שכללה גם משמעת מים. בסיום הסדרות נערכו מסעות ארוכים של עשרות קילומטרים. הסדרות נערכו בסביבת ההיאחזות ובאזורים מרוחקים יותר: בעמק האלה ובנגב.

הישגים משקיים ואזרוח

חלק גדול מהתעסוקה של החיילים בחודש הראשון התמקד במתיחת קו המים מבארי, ולאחר השלמתו של הקו זרמו לנקודה מים שאיפשרו חקלאות על פני שטח של כ־8,000 דונם. הכנסות המשק החקלאי בסופה של השנה הראשונה הגיעו לכ־80,000 לא”י. הגידול המרכזי היה בצל, נזרעו גם דגנים, קטניות וירקות שונים ומרכז המשק פלומין סיכם בסיפוק את ההישגים החקלאיים. 

לעומת זאת בשדה החינוכי היו התוצאות מעורבות: פלוגת ההיאחזות עמדה במשימותיה ולא התפרקה, אולם לא התגבש מתוכה גרעין שרצה להשתקע במקום לטווח ארוך. לכן, ביוני 1953 הגיע למקום גרעין נח”ל של איחוד הקבוצות והקיבוצים שקיבל את הכשרתו במעיין ברוך, והחליף את מחזור ה”בודדים” השני ששירת בהיאחזות. שמונה מה”בודדים” בחרו להישאר בהיאחזות ולהצטרף לגרעין. לאחר כשלושה חודשים, בספטמבר 1953, אוזרחה הנקודה והפכה לקיבוץ נח”ל עוז. רכז הביטחון של הקיבוץ רועי רוטברג נחטף על ידי מחבלים מעזה ונהרג בשנת 1956, בסיפור שנכנס לפנתיאון הישראלי, גם בעקבות ההספד שנשא עליו הרמטכ”ל משה דיין. כך,ברבות השנים,  הפך הקיבוץ לאות ומופת להתיישבות ביטחונית סמוך לגבול.

מפעל היאחזויות הנח”ל הפך להיות חוד החנית של ההתיישבות הביטחונית, ובמשך חמשת העשורים הבאים הוקמו עשרות היאחזויות נח”ל בגבולות המדינה, ולאחר מלחמת ששת הימים גם באזורי יהודה, שומרון, הבקעה וסיני. את ההיאחזויות הראשונות הקימו ה”בודדים” (גדות, יוטבתה, דרדרה, עין גדי ובחן), ולאחר מכן בגלל שינויים מבניים שנערכו בצבא, הוקמו ההיאחזויות על ידי חיילי הגרעינים ההתיישבותיים, בוגרי תנועת הנוער. המושג “היאחזות נח”ל” ידוע ומוערך באתוס הציוני, אולם סיפורם של אותם עולים חדשים שהיו הראשונים להשתתף במשימה החלוצית והחזיקו מעמד במשך שנתיים באזור מורכב מבחינה ביטחונית ומשקית נשכח מעט. שבעים שנה מאוחר יותר ראוי שנחזיר אותו לקדמת הבמה ונכיר בתפקידם המרכזי של ה”בודדים” בסיפור ההתיישבות הציונית.     

 

המאמר התפרסם בחוברת עת־מול 273 (אלול תשפ”א) בשם- ה”בודדים” מול עזה: נחלאים א’- חלוצת מפעל היאחזויות הנח”ל, עמ’ 20-17.

לעיון נוסף:

1. ז’ דרורי, אוטופיה במדים: תרומת צה”ל להתיישבות, לקליטת העלייה ולחינוך בראשית ימי המדינה, המרכז למורשת בן גוריון, 2000, עמ’ 93-87.
2. י’ דואר, לנו המגל הוא חרב, א’, יד טבנקין, 1992, עמ’ 172-166.