בימים קשים אלה אנו במיזם ‘סקר אמנות הקיר’ זוכרים ונזכרים ביישובי מערב הנגב בימים אחרים, ימי שלווה ושגשוג, ועד שישובו יצרנו ‘סדרת רשת’ המציגה מאוצרות אמנות הקיר שתיעדנו באזור.
מיגונית היא מרחב מוגן המוצב בשטח פתוח ומספק הגנה בפני התקפות של רקטות ופצמ”רים שזמן ההתרעה בפניהן אינו מאפשר גישה למקלט. בראשית המאה ה־21 בעקבות ירי הרקטות והפצמ”רים מרצועת עזה, שזמן ההתרעה בפניהן הוא 15 שניות בלבד, פוזרו מיגוניות בשדרות וביישובי עוטף עזה. הן הוצבו לצד תחנות אוטובוסים, טרמפיאדות, מפעלים, מבני ציבור ועוד. עם הרחבת טווח הירי של הרקטות הוצבו מיגוניות גם באשקלון, נתיבות, אופקים וכיום מוצבות מיגוניות ברחבי הארץ.
המבנים הלבנים הפכו לחלק מן הנוף ואמנים החלו לכסות אותם במראות משובבי נפש, מראות שמטרתם להסיח את הדעת מן המציאות הקשה וגם לקשט את הנוף. במיוחד חשו צורך להקל על ילדים את הכניסה למיגוניות בעזרת ציורים מעולמם.
האמן הבולט בתחום זה הוא אליסף מיארה, איש חינוך שהיה לצייר מיגוניות.
ציוריו של אליסף מיארה – בחלקם נראים נופים יפים של האזור המצוירים לעיתים בצבעים מתקתקים, באחרים מוגשת תנובת הארץ: פרות וירקות, גדולים ועסיסיים, או מתוארים בעלי חיים וצמחים שאפשר לפגוש באזור: יעלים, עיזים, כלניות ופריחת השקד, ויש גם תמונות מעולם הילדים. חלק גדול מהציורים ממומנים בתרומות שמעניקים יהודי ארצות הברית באמצעות הקרן הקיימת לישראל.
ביישובי האזור יש גם לא מעט מיגוניות שעוטרו במנדלות. אלה משרות על סביבתן רוגע ושלווה. בנתיב העשרה ציירו אותן חברי המושב בהנחייתה של האמנית שירלי עוקב. על אחת מהן הם כתבו שורה משירו של עוזי חיטמן: “אני נולדתי לשלום שרק יבוא…”.
