אחד העם, הוגה הדעות, המסאי ומתווה הדרך, היה גם אחד ממנהיגי התנועה הלאומית ופעל למענה כארבעים שנה – בתחילה כחובב ציון, אחר כך – במקביל לתנועה הציונית ולבסוף – בתחומה. כל מעשיו משתקפים במכתביו הרבים (כשבעת אלפים מכתבים קריאים) ומהם מתברר שהרוב הגדול של פעולותיו הציבוריות היה קשור בארץ-ישראל ושכמעט כל מאמריו בענייני הארץ באו כתוצאה מאותן פעולות. במסגרת חובבי ציון עורר לחשיבה חדשה, היא הציונות הרוחנית הטוענת להכשרת הלבבות בטרם המעשה, שהתגבשה לרעיון המרכז הרוחני בארץ-ישראל. ליישומה התייצב בראש אגודת 'בני משה' 1889 – 1897 שהייתה המניע העיקרי בעבודת חובבי ציון בארץ.
אם במאמריו מובעת דעתו על נושאים שונים הקשורים בבניין הארץ הרי במכתביו נחשפת מעורבותו האישית בהם וקשריו עם אנשים שפעלו אתו בתחומים שונים. במכתבים מתגלות פרשיות שכתבי ההיסטוריה לא הכירו וממילא פסחו עליה. כיוון שאחד העם פעל בתנועה למען יישוב ארץ-ישראל ארבעה עשורים, מעט מראשיתה ועד לתחילת התגשמותה, מהווים המכתבים המובאים בזה אספקלריה לא רק למורשתו אלא גם למהלך התהוותו של המפעל הציוני