קשה להתעלם מגיוונה של הקבלה בימינו ומגילוייה הצנועים והבוטים בחברה הישראלית ומחוצה לה – תופעה הבאה לידי ביטוי רב עניין בשנים האחרונות גם בספרות המחקר. עם זאת, נדמה שלא נחקר באופן ממצה הרקע למתרחש היום ולא תואר עולמם של המקובלים בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. הבוחן את הספרות ההגיוגרפית הנכתבת היום בידי צאצאי המקובלים ומעריציהם מוצא עשרות  ספרים שבהם מצוירת תמונה רומנטית על עבר מפואר.
בספרים אלו מתוארת ראשית המאה העשרים כתקופת רנסנס בעולמם של המקובלים, שלא היה דוגמתה מאז ימי האר"י בצפת. באופן מפתיע נוצר רושם בספרות היפה בעברית וביידיש, ובעקבותיה גם בספרות המחקר, שהקבלה הידרדרה בראשית המאה העשרים ושקעה עד שכמעט נעלמה ורק כמה שרידים מחזיקים בגחלת שלא תכבה. תמונה זו נצבעה בצבעים עזים יותר שעה שבאו לתאר את עולמם של המקובלים בירושלים באותה עת. מצד אחד מתוארת התעוררות גדולה ומצד שני שקיעה וניוון. ניסיון להבין סתירה זו הוא אחד הגורמים שהולידו את הספר שלפנינו, המתמקד בצמיחתן של ישיבות המקובלים בירושלים בשנים תרנ"ז-תש"ח, ראש להן ישיבת בית אל, ישיבת רחובות הנהר וישיבת שער השמים. הצגת עולם הקבלה בירושלים באותה תקופה היא מעין קריעת חלון לעולם רחב יותר של זרמי הקבלה השונים במזרח אירופה, בארצות ערב ובצפון אפריקה.