מלחמת יום כיפור נצרבה בזיכרון הישראלי כטראומה שלוותה באובדן הביטחון והאמון בהנהגה ובצבא, ואחד הגורמים לכך היה מספרם הגדול של ההרוגים, הנעדרים והשבויים. מאמר זה בוחן את חותם המלחמה על החברה הישראלית מתוך עיון בספרות הזיכרון הפרטית שכתבו אבות ואימהות ששכלו בן במלחמה, כתיבה שיכולה לשקף את משמעות השכול במלחמה עבור היחיד והחברה הרחבה כאחד. השיח הציוני כונן את הנפילה בקרב כאתוס קנוני. לצידו נטבע המושג משפחת השכול, שמחד גיסא מאדיר את הנמנים עם קבוצה זו ומאידך גיסא מציב לפניהם ציפייה לאיפוק ולהשלמה. אובדן בן במלחמה הוא צומת מורכב במערך היחסים שבין ההורים לבנם ולמדינה. הבחינה של צומת זה במאמר ממוקדת בשלושה מוטיבים ששזורים בכתיבת ההורים: שרשרת המגן הבין-דורית, מיתוס העקדה וצל השואה. עיון זה העלה מבעי אבלות וקריאות תיגר שהפרו את הצו להשלמה ואיפוק והדגישו את הטרגיות שגוזר אתוס ההקרבה והמגן הבין-דורי. הלוחם הוצג כמי שהוקרב והובל אל מותו חסר אונים בדומה לנספים בשואה. כתיבה זו פורסת סיפר שלרוב נשמט מהזיכרון הלאומי ומרחיבה את המבט על החותם שטבעה המלחמה בחברה הישראלית.