גידול גפנים וייצור יין הם חלק בלתי נפרד מתולדות ארץ-ישראל מאז העת העתיקה. לאורך הדורות טופחו וגודלו ברחבי הארץ זנים רבים של גפנים, ושרידיהם מייצגים את רבגוניותם. המאמר דן במורשת התרבותית של זן הדבוקי, זן מרכזי בענף הגפן בחלקים שונים בארץ-ישראל ובמיוחד בדרום מישור החוף. חבל ארץ זה נודע בגידול נרחב של ענבי דבוקי בידי כפריים פלסטינים עד 1948, ולפרק זמן מסוים אחרי המלחמה גם בידי חברי קיבוצים ומושבים באזור. הדבוקי היה הנפוץ בזני הגפן המקומיים (בלדי) בארץ-ישראל עד 1948, ועל כן יש לו מקום חשוב בכרם המסורתי של דרום הלוונט והוא משאב מורשת תרבותית משותף לבני המקום שישבו כאן לאורך השנים. המאמר משרטט קווים להיסטוריה התרבותית של זן ייחודי זה ולחיבורו לנוף החקלאי והסביבתי של הארץ ומציע מודל ללימוד זני מורשת אחרים.