מאמר זה עוסק באחת הביצות הגדולות שהיו בארץ-ישראל, ביצת הנעמן, מדרום לעכו, ובגורמים לכך שלא יובשה לאורך כל תקופת המנדט הבריטי ובשנים הראשונות של מדינת ישראל.
העובדה שהביצה לא יובשה מפתיעה מאוד, שכן לא מדובר באזור קטן או פריפריאלי: ביצת הנעמן הייתה השנייה בגודלה בארץ, ומיקומה, בצפון מפרץ חיפה, היה בתווך שבין המרחב הציוני המתפתח למרחב הערבי של עכו. לכן לכאורה היה צפוי שהטיפול בביצה זו יעמוד בראש סדרי העדיפויות הציוני והממשלתי כאחד. המאמר עוקב אחר ניסיונות הטיפול בביצה והעיכובים שהיו בתהליך זה, ובכך מאיר את העמדה המורכבת של המוסדות הציוניים ואת השיקולים בפיתוח הציוני באזור, לצד ניגודי האינטרסים שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין השלטונות המנדטוריים בסוגיה זו.
המאמר מתמקד בנקודת המבט הציונית, אולם הוא מעמיד למבחן את הפער שבין התפיסות האירופיות של מושג השממה ומושג הבראת הארץ – שהיו משותפות לתנועה הציונית ולממשל הבריטי – ובין המדיניות הסביבתית בעניין ייבוש הביצות, הגורמים שהשפיעו על סדרי העדיפויות והאינטרסים המשתנים של המוסדות הציוניים והממשל הבריטי כאחד.