בשנות החמישים של המאה העשרים התעוררה במפא"י מחלוקת על שאלת השיכון: על צורת הבעלות ורמת החיים הראויה בו. השיכון הקואופרטיבי היה נושא מרכזי במחלוקת זו, שכן ההסתדרות חייבה את המשתכנים בשיכוניה להיות חברים באגודות שיכון קואופרטיביות. בשיאו הקיף השיכון הקואופרטיבי כ-10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ועל כן הייתה לו חשיבות חברתית רבה.
בשנים אלה התעוררה מחאה בקרב דיירי השיכון ההסתדרותי שדרשו לפרק את הקואופרטיבים ותבעו בעלות מלאה על דירותיהם. מחאה זו מצאה אוזן קשבת אצל מנהיגים בהסתדרות שהיה להם עניין פוליטי בהחלשת היסוד הקואופרטיבי. בשנת 1957 בחרה הנהגת ההסתדרות לסגת מבלעדיות העיקרון הקואופרטיבי בשיכוניה.
מנהיגים במפא"י שעם הקמת המדינה הריבונית הגיעו לעמדה חדשה של בעלי כוח, ביקשו לנצלה כדי לאמץ רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שהייתה מקובלת עד אז, והדבר עורר ביקורת עזה בתוך תנועת העבודה. הם עמדו בפני האתגר של שחיקת אתוס השוויון מבלי לפרוץ את המסגרת התנועתית, שהייתה מקור כוחם. ביטול בלעדיות השיכון הקואופרטיבי אפשר לפתור את הסתירה שאליה נקלעו כמנהיגי תנועת עבודה שהייתה נתונה בתהליכי התברגנות.