גן הנביאים וחכמי התלמוד: חזונם של הראובנים על גן ציוני־לאומי ייחודי

“עלינו להקדיש תשומת לב רבה לחשוף את אוצרות העבר ולקבל את הירושה הגדולה מאת אבותינו, אשר הורישו לנו על ידי צמחי ארץ, שרבים מהם נשארו כאן וציפו לבואנו”

(נגה הראובני, “הצומח ברמת- גן”, מתוך: י’ זיו ואחרים (עורכים), רמת גן בת כ”ה, 1946, עמ’ 266)

מחקרים רבים עוסקים בתרומתם של אנשי העלייה השנייה (1914-1906). הם הטביעו חותם מעשי, אידיאולוגי ותרבותי בעיצוב הארץ בתחומים רבים: בהתיישבות, בשפה העברית, באומנות ועוד. הם השקיעו מחשבה ועשייה רבה כדי למצוא חיבור מחודש אל הארץ הישנה־חדשה לאחר הניתוק הממושך ממנה. תרומתם של חנה ואפרים הראובני הייתה מזווית שונה וייחודית.

הראובנים וחזונם

חנה ואפרים הראובני (להלן הראובנים) עלו לארץ מייקטרינוסלב שבאוקראינה ב־1906, במסגרת העלייה השנייה. שניהם הגיעו ממשפחות דתיות אפרים למד בישיבות בקרמנצ’וג ובטלז, וחנה למדה ב”חדר” כבת יחידה ובנוסף למדה לימודים כלליים בגימנסיה. עם עלייתם ארצה התיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים והשתלבו בתחום החינוך. חנה הייתה מחנכת בבית ספר לבנות של חברת “עזרה” – “מעון לבנות ישראל” בירושלים, ואף יצאה מטעם המוסד בשנת 1911 ללימודי חקלאות בגרמניה. אפרים שימש מורה ברחובות ונקרא לנהל את בית ספר יק”א פיק”א בפתח תקווה, שם הדגיש את השפה העברית כשפת ההוראה.

הם התמקדו בחקר צמחי ארץ ישראל ובזיהוי הצמחים המופיעים במקורות היהודיים (התנ”ך, המשנה והתלמוד). הנחת המוצא שלהם הייתה שעל אף החורבן הגדול והגלות נותרו בארץ צמחים אלו, והם משמשים “גשר וזיכרון חי” לחיי אבותינו על אדמה זו. הם בקשו לראות בזיהוי הצמחים המופיעים בכתובים תעודה עתיקת יומין המאשרת ומחזקת את הקשר ההיסטורי לארץ האבות. הם הדגישו את העובדה שכל צמח מתאים בדרך מיטבית לבית הגידול שלו (חולות, ביצות, סלעים ועוד), ולכן הצמח יכול לשמש השראה ותעצומות נפש לעולה החדש שמנסה להתערות במולדת. לגישתם, היכרות קרובה עם צמחי הארץ תסייע ליצור מכנה משותף בין המוני העולים שהגיעו לארץ מארצות ומתרבויות מגוונות. לדעתם, חזרה שלמה ונכונה אל ארץ האבות חייבת לעבור דרך התקרבות מחודשת ומעמיקה לצמחי ארץ ישראל. ידע שיאפשר, לתפיסתם, גם קריאה נכונה של התנ”ך ושל מקורות יהודיים אחרים, שנכתבו על רקע נופי הארץ.

הראובנים סברו, כי לאבותינו שהיו ברובם חקלאים הייתה קִרבה מיוחדת לצמחים, ומתוך קרבה אינטימית זאת הם השכילו לראות בהם לא רק בסיס קיומי ותועלתי, אלא גם משל וסמל לחיי העם והאדם. לדעתם, עובדה זו מציגה יכולת ייחודית של עם ישראל לשלב חומר ורוח. הם ראו בצמח הארץ ישראלי בבואה לחיי האדם והעם, ובהופעתו במקורות עדות לקשר בין העם היהודי לארץ ישראל.

בוטניקה לאומית

תפיסה זו, המתמקדת בחשיבות הצמחים ונופי הארץ, תאמה את אווירת הלאומיות שהתפתחה באירופה במחצית השנייה של המאה ה־19. בשנים אלה פרצו מרידות בקרב עמים שדרשו זכות להגדרה עצמית, תקופה המכונה “אביב העמים”. בין השאר, התאפיינה התקופה בשיבה אל הטבע כמקור חיים טהור, אידיאלי ויצירת האל; ובאמונה תמימה ואוטופית באחדות העולם, בטבע, במדע, באומנות וברוח האדם. גישה זו כונתה “גישה נטורליסטית” והתקופה – “העידן הרומנטי” .הנופים והצמחים קבלו משמעות לאומית והפכו חלק בלתי נפרד מהגדרת העם שגם הוא נטוע ב”בית גידול”, מושפע ממנו ויוצר בו את תרבותו. חקר השפעת הנוף והצומח הוא חלק ייחודי בחקר הלאומיות, שאותו מכנה אריאל הירשפלד “בוטניקה לאומית”.

גן הנביאים וחכמי התלמוד

פועלם הייחודי של הראובנים, שלו הקדישו את מרצם, את חייהם ואת הונם, בא לידי ביטוי בהקמת מוזיאון בביתם בירושלים. במוזיאון הוצגו צמחים מיובשים משולבים בפסוקים ובאמירות חז”ל. למעשה, זהו המוזיאון הבוטני הראשון בארץ ישראל. הוא הוקם בשנת 1918, והגיעו אליו אזרחים, תלמידים ואורחים מחו”ל. בשנת 1926  תרמו הראובנים את המוזיאון לאוניברסיטה העברית שנחנכה ב־1925 ואף החלו להורות בה. בנוסף, שקדו הראובנים על הרצאות, על כתיבת מאמרים ועל ארגון סיורים ברחבי הארץ.  

תוך קיבוץ וארגון הידע ממחקריהם ומתוך חשיבה ערכית־חינוכית הגו הראובנים את הקמת “גן הנביאים וחכמי התלמוד” כרעיון משלים למוזיאון. את משנתם על הגן פרסמו בשנת 1925 בירחון “התורן”, וכשנתיים אחר כך כדו”ח בשם “גן הנביאים ורז”ל [רבותינו זכרונם לברכה] – סקירה וביאורים” שנכתב לבקשת ראשי האוניברסיטה. בין שתי התוכניות ניכרים הבדלים. התוכנית המאוחרת יותר נושאת אופי משיחי ומפרטת רעיון בדבר קשר בין תבנית המנורה לבין תבנית צמח המרווה Salvia)), שכונתה בפי הראובנים “מוֹרִיָּה”. גילוי מרגש זה הוביל אותם למקם במוקד הגן המתוכנן את “גבעת המנורה”, הנשקפת אל עבר הר המוריה, העיר החדשה והעיר העתיקה, עבר הירדן, ועד “הים האחרון” (דברים יא, כד) – הים התיכון.

כוונתם הייתה ליצור גן המביע נשמה ורוח, גן חוצה דורות, גן אבות לבנים מדורי דורות: “אם גם את עצם צלצול דברי הנביאים לא נוכל לשמוע עוד, אבל לראות נוכל מאשר ראו הם, ולהריח מאת אשר הריחו, ולהקשיב לרחש הצמחים כאשר הקשיבו הם, ולהגיע על ידי כך לרום תפיסת רעיונותיהם והרגשותיהם וקשריהם לעולם הצומח ולבריאה בכלל” (הראובני, גן הנביאים ורז”ל, עמ’ 68). לדעתם צירוף הצמחים בגן יביע אמירה ברורה של איחוד דומם, צומח ואדם, ויאפשר חינוך יהודי בטבע: “מאמינים אנו שיהי בכוח גן ‘נביאים ורז”ל’, להחיות את טעם ספרותנו העתיקה וריחה. בצמחי הנביאים ובעלי האגדה הננו רואים אצור כוח חינוכי עצום, סם חיים לדורות” (טיוטת מכתב, ארכיון נאות קדומים, 6א, מס’ 53 ,ללא תאריך).

לגן שתכננו היו שתי מטרות עיקריות: מטרה מדעית להכרת הצמחים וחלקיהם ולברור שמותיהם; ומטרה נפשית, מוסרית וחינוכית – להחיות את רעיונות הנביאים וחז”ל ואת חיי האבות.

בגן נושאי (theme garden) זה ביקשו הראובנים ליצור שילוב רעיוני שיתאים לכולם, כפי שהיטיבו לתאר:

“הגן ישמש כעין לבורטוריום חי למוח וללב לחוקרי ספרותנו העתיקה ולתופסי התורה ולסטודנטים של האוניברסיטה העברית ולתלמידי בתי הספר השונים ולחוקרי המזרח, ולהסטוריקן ולארכיאולוג ולחוקר ההלכה והאגדה. המשוררים והאומנים ימצאו להם בגן נושאים חיים וחומר נעלה לציוריהם ולמשאיהם […] הגן יפנה לכל בעל נפש בעם […] מחנכים והורים יבקשו כאן וימצאו מקורות חנוך נאמנים” (אפרים וחנה הראובני, “גן הנביאים ורז”ל – סקירה וביאורים לרישומי התוכניות לגן”, עמ’ 2).

הראובנים ראו בהקמת הגן הזדמנות להנציח את חיי הדורות הקדומים למען בני העם היהודי בהווה ובעתיד ולמען עמים אחרים שגם מורשתם קשורה בנופי הארץ ובצמחיה. הם בקשו להציג בגן הסברים בעברית, בערבית ובשפות אירופיות, למען אחוות בני העמים החיים בארץ.

הראובנים סברו שהגן יוכל לשמש אמצעי לקרוב לבבות של חרדים “בעלי הפאות והקפוטות”, שבעזרתו יכירו את הטבע ואת הבסיס למקורות היהודיים; כמו כן הגן יאפשר חינוך חוויתי בחוץ, שיסייע בשימור הידע וכן החשיבה האקולוגית וביסוס הקשר בין האדם לטבע. הם טענו, שבשל התפתחות טכנולוגית חל ריחוק ופיחות של הטבע אצל האדם והאמינו שקירוב העם אל המקורות היהודיים ייתן מענה לחילוניות המתפשטת: “ובזמנים הקשים שלנו, שצללי החול הולכים ומתפשטים, תשמש נקודה זו קדושה ריאלית ורוחנית כאחת” (הראובני, גן הנביאים ורז”ל, עמ’ 69).

תוכנית הגן

בתוכנית הגן היו שלוש חלקות: חלקת צמחי התנ”ך, חלקת צמחי התלמודים ומפרשיהם וחלקת צמחי האגדה והסמלים. ביניהן יחברו דרכים שייקראו על שם האבות והאמהות: “דרך אברהם ושרה”; “דרך יצחק ורבקה” ו”דרך יעקב ואמהות הבנים” או “מדרגות יעקב” (סולם יעקב). המדרגות יינשאו על שבעה עמודים עשויים תמרים, ובהם נתיב אחד לעולים והשני ליורדים. הדרכים יסתיימו בשערים קשתיים, הפונים נוכח “גבעת המנורה”, ודומים בתבניתם לעמודי האוניברסיטה, כדי לציין את הקשר בין שני המוסדות.

משני צדי הדרך יינטעו צמחים הקשורים לאבות, כגון אשל, אלון וכד’. הגן יוקף בשדרת עצים להגנה מפני הרוח, והעצים ייבחרו מנחמת ישעיהו: “אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר […] בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו” (ישעיהו מא, יט). במרכז הגן תתנשא המנורה, מוקפת בשבעת המינים ואליה ינווטו “דרכי האבות”. ההולך בהן יתקבל בעצי זית, בשורות חיטה, שעורה וגפן ותאנה ורמון, ובתוך החצר בתמרים, כל אלה משולבים כסמל של “לחם, אור ושירת השלום” – סמלים מקראיים של שלווה ושלום.

המנורה ב”גבעת המנורה” תפנה לעבר הר המוריה, ותתנשא על תריסר עמודים, כמספר השבטים הנושאים אותה יחדיו. בכל עמוד שם וסמל השבט בשילוב אבן מייצגת. חשיבה ייחודית הוקדשה גם לחומרים שמהם תיבנה המנורה. לדוגמה, בסיס המנורה שצורתו משולשת ייעשה מסלע שיובא מסיני. כל צלע תבטא רצף רעיוני: כיבוש בבלי, חורבן ועזובה מחזון זכריה: “ה’ צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה” (זכריה א, ח-יב); כיבוש רומי, המיוצג בתמונת שבי המנורה בשער טיטוס ובצלע השלישית: תקומה ושלום לישראל ולגוי: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” (ישעיה ב, ד). שבעת קני המנורה יְלֻוּוּ בשבע המילים המציינות את תמצית האמונה: “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת” (זכריה ד, ו). המנורה תהיה מוקפת הדסים בהמשך לחזון זכריה. הסלע שממנו תתנשא המנורה יוקף בחול מסיני, ובשוליו יצמח אזוב מסיני. המבקר יוכל לחוש את נופי סיני משתלבים בנוף הרי ירושלים. בינות לעמודים ימוקם אולם רחב ידיים ורם כיפה בו ספסלים בחצי גורן, כפי שנהגו בסנהדרין (“סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה”, משנה סנהדרין ד, ג). המרכז יהיה מרוצף בפסיפס, ובטבורו אבן שתיחצב מהר המוריה (הר הבית). תשומת לב מיוחדת הקדיש הראובני לתאורה המשתנה עם זריחה ולקראת שקיעה. בלילה תוכננה תאורה מלאכותית שעוצמתה תגבר בימי חג. תיאור גבעת המנורה ממשיך ומפרט מוטיבים שהדגישו את רצונם של הראובנים להביא לידי ביטוי את הטבע במקורות ישראל תוך ביסוס אווירת הלאומיות והקשר לארץ האבות.

על אף קשיים תקציביים שהיו אותה עת עקב בנייה מואצת, קליטת עלייה ומאורעות ביטחוניים בארץ, סברו הראובנים כי רעיונותיהם יפתחו לבבות, בעיקר את אלה של יהודי התפוצות. לדעתם, היה צריך להיצמד לדברי חז”ל: “אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח” (משנה אבות ג, כ). הם טענו שיהודים אינם מסתפקים ב”עץ מאכל” לבדו או ב”עץ הדעת” לבד, ועליהם לבחור ב”עץ החיים” המשלב בין השניים.

התגובות לגן

לרעיון גן נביאים ורז”ל הגיבו אנשי שם רבים. חיים נחמן ביאליק כתב: “הגן אשר הגה רוחך הוא תאום פלאים של חזון ומציאות כאחד, זווג נאה של גן שלמעלה וגן שלמטה ביחד, מן ‘פרדס’ עתיק שלנו שיש בו גם פשט, גם רמז וגם דרש וסוד […] הקשר שבין האדם לצומח הוא לא מכני ומקרי, כי אם זכת נפש היא, ברית קודש” (מכתב, ארכיון נאות קדומים). הראובנים פנו לשורה של אישים כמו הנרייטה סולד, ג’ורג’ פישר (George Clyde Fisher) מנהל מוזיאון הטבע וההיסטוריה בניו יורק, ומרשל הואו (Marshall Avery Howe) מנהל הגן הבוטני בניו יורק, שתמכו ברעיון שלהם. הוועידה האמריקנית הציונית ה־28 שהתקיימה בוושינגטון ב־1925 הכירה בחשיבות עבודת הראובנים. בידיעה שהתפרסמה בעיתון ה”דואר” נכתב: “הועידה הכירה בחשיבות עבודתם של ד”ר אפרים וחנה הראובני בצמחי ספרותנו העתיקה ובתחיית קשרי העם לטבע במשך שנים רבות, ובקשה לדרוש מהקונגרס הי”ד כי ההסתדרות הציונית תאמץ את עבודתם ותמסור בידיהם את יסוד גן נביאים ורז”ל. ההחלטה התקבלה פה אחד”  (“הדואר”, גיליון ל”ג עמ’ 11, 1925).

תמיכה חשובה קבלו הראובנים מהרב הראשי לארץ ישראל, הרב קוק, אשר ראה בפועלם משימה לאומית:

“הנני בזה מחזק את ידי החכם האהוב הזה. ואבקש מכל גדולי עמנו וחובבי ארצנו הקדושה ודורשים בכל לב את תחייתה, לאמץ את ידי החכם החזק הזה בעבודתו הקדושה הענקית. ומהרה נראה כי ישיש יעקב, יציץ ופרח ישראל על אדמת קודשו”. (ארכיון נאות קדומים, 6א, מס’ 42 9.11.1925)

על אף התגובות החיוביות לרעיון, הגן לא הוקם. ב־1931 הקים אלכסנדר אייג, ראש המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, גן בוטני רגיל הקיים עד היום בהר הצופים. הגן מאורגן על פי בתי גידול אופייניים לארץ. כדי להסביר את ‘התחרות’ שבין שני הגנים ניתן לומר שהראובנים נקטו שיטת מחקר ייחודית שלא הייתה מקובלת באותה עת. הם שילבו תחומי דעת שונים (מחקר אינטרדיסציפלינרי) כגון: שפות (עברית, ערבית ושפות שמיות עתיקות); פלנטלור (פולקלור של צמחים); בוטניקה; ויהדות על כל ענפיה. שיטה זו הייתה  קשה לעיכול לראשי האוניברסיטה שנהגו אז בשיטה שהביאו מגרמניה – הפרדה בין מדעי הרוח למדעי הטבע. ההנהלה התקשתה להחליט אם לשייך את המחלקה של הראובנים למדעי הטבע בשל העיסוק הבוטני, או למדעי הרוח, לתחום העוסק בשפות או למדעי היהדות.    

עם פרוץ מלחמת העצמאות פונתה האוניברסיטה מהר הצופים ו”מכון הראובנים” (כינויו של מכון המחקר של המשפחה) הועבר שוב לביתם הפרטי. הראובנים ניסו לפנות לראשי ערים ובהן חיפה, תל אביב וירושלים בניסיון לאתר מקום חלופי להקמת “גן הנביאים ורז”ל” אך בסופו של דבר נפטרו בלא  שהגשימו את חזונם. לימים, בשנת 1965, הוקמה בשינויים מסוימים “השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל – נאות קדומים”, בחבל מודיעין על ידי נגה הראובני, בנם. נגה יחד עם אחותו הבכירה, אילת השחר, ליוו את ההורים במחקרים ובניסיונות והמשיכו אותם כל אחד בדרכו. שמורת נאות קדומים פועלת ומתפקדת עד עצם היום הזה, תוך שהיא מקרבת את בני הארץ ובני התפוצות לטבע הארץ ולמקורות ישראל בדרך חווייתית ומהנה, בפי שצוין ב”פרס ישראל” שהוענק לנגה הראובני ולצוות נאות קדומים בשנת תשנ”ד-1994: “העבר, ההווה והעתיד מתלכדים עם נופי הקדומים למסכת מתמשכת המבטאת את תמצית חיינו, בבחינת שורשי העבר – צמיחה לעתיד”.

לעיון נוסף:

1. א’ הראובני, “הראש והלענה”, סיני כ”ו (תש”י), עמ’ רצד-שד.
2. א’ וח’ הראובני, “גן הנביאים וחכמי התלמוד”, התורן י”א (תרפ”ה), עמ’ 79-66.
3. א’ הירשפלד, “בוטניקה של התגלות”, בתוך: שירת העשבים (עורכת: מנור ת’ פרידמן), 2006, עמ’ 41-19.
4. ש’ אורן, עבודת הדוקטורט: “חקר צמחי ארץ ישראל במקורות היהודיים כמרכיב בזהות הלאומית העברית: פועלה  ושיטתה של משפחת הראובני”, אוניברסיטת בר־אילן, 2011.