משלוח ברכות לכבוד השנה החדשה [להלן: “שנות טובות”] הוא מנהג שהתפתח כבר במאה ה־14 בקהילות יהודיות בגרמניה – כך קובע החוקר שלום צבר – אך המנהג הלך והתפשט רק במחצית השנייה של המאה ה־19 גם בהשפעת שכניהם הנוצרים וגם בזכות המצאת גלוית הדואר, שאפשרה לשלוח מכתב קצר וזול. את גלוית הדואר המסחרית המציא בווינה עמנואל הרמן (Hermann) והיא החלה לשמש ב־1 באוקטובר 1869.
מנהג משלוח ה”שנות טובות” הגיע גם לארץ, אך לא מיד עם החלוצים – אנשי העלייה הראשונה והשנייה. מוקי צור חוקר תולדות התנועה הקיבוצית ציין כמה סיבות לכך ובהן שמשלוח הדואר בארץ פנימה ואל מחוצה לה נתקל בקשיים רבים גם בגלל היעדר תשתית וגם משום שהדואר נשא עימו מטען קשה: “[…] המכתבים היו עמוסי תוכחה על שההורים הושארו בגולה במצב של חוסר כל, על אחריות שלא יכלו לעמוד למשפחה ולסביבותיה.” [‘לשנה הבאה תיכתבו ותיצלמו’ בתוך: בשנה הבאה: ‘שנות טובות’ מן הקיבוץ, 2001, עמ’ 49]
הברכות הראשונות לשנה החדשה התפרסמו בעיתונות. קבוצת פינסק (לימים מייסדי קיבוץ גבת) פרסמה לראשונה ברכת שנה טובה בעיתון “דבר” ובעקבותיה פרסמו עוד ועוד קבוצות וקיבוצים ברכות בעיתונים.
אחר כך בשנות הארבעים והחמישים החלו לעצב האמנים המקומיים “שנות טובות” ליישובם.
בתצלום משמאל: חדר האוכל בגבת
בשנות השישים נוצר קשר בתנועה הקיבוצית עם חברת “פלפוט הרצליה”, והיא החלה להנפיק גלויות “שנות טובות” לקיבוצים. כמה נושאים חזרו ונשנו בגלויות האלה, נושאים שהיו למאפיינים של החברה הקיבוצית; חדר האוכל, בית התרבות ובקיבוצים הדתיים – בית הכנסת.
בתצלומים: חדר האוכל בגבת
הצבעים ששלטו בתמונות היו הירוק והכחול: “ריבוי דשאים ב’שנות טובות’ פירושו ניצחון הירוק על הצהוב המדברי. פירושו כיבוש השממה ויצירת היש שעליו אנו מברכים”, כתב יובל דניאלי [“‘שנות טובות’ בכחול־ירוק” בתוך: בשנה הבאה: ‘שנות טובות’ מן הקיבוץ, 2001, עמ’ 60]; ואכן בהרבה מהגלויות רואים כרי דשא, שדות ירוקים ובריכות מים מכחילות המשרים על המתבונן שלווה ורוגע של חיי הכפר, ובנופים הקסומים הללו משתבצים הטקסים החגיגיים שנערכים בקיבוצים, ענפי החקלאות וחיי היום־יום.
מימין לשמאל: טקס העומר, עדר הכבשים ובריכת השחייה, גבת
היוצרים המקומיים ביטאו אף הם את כישרונותיהם ביצירת ה”שנות טובות”: בציור, בפיסול ובצילום.
בעשורים האחרונים המבנה של רוב הקיבוצים השתנה, התקשורת בעולם השתכללה ומשלוח ה”שנות טובות” הצטמצם. ברוב הקיבוצים הפסיקו להפיק אותן. אם כי לאחרונה סופר לי שכמחוות נוסטלגייה, יש קיבוצים שהחלו להדפיסן מחדש. ה”שנות טובות” שנוצרו בקיבוצים במשך כמה עשורים – יש בהן תיעוד רב־חשיבות של החברה הקיבוצית: ערכיה, מנהגיה וטקסיה.
במסגרת המיזם “סקר אמנות הקיר” של יד יצחק בן־צבי שמנו לב שהאמנות שנוצרה בקיבוץ בכלל והקירות האמנותיים שהוקמו בה בפרט מתועדים בגלויות האלה; יש יצירות שהועמדו במרכז הגלויה, ויש כאלה שהן חלק מן המבנה הנראה בתמונה. לא פעם הגלויות משמרות יצירות שנעלמו מן הנוף: בניינים שנהרסו כליל, יצירות שפורקו מבניין ששופץ ומחכות להוצאת לאור היום. הינה סיפורן של כמה מהן.
פסיפס;
בשתי גלויות אלו נראה פסיפס “שבעת המינים” המעטר גם היום את בניין חדר האוכל בשער העמקים. את הפסיפס יצר האמן אברהם עומרי (1914–2009) חבר הקיבוץ. עומרי זכה לעבוד בסטודיו משלו, והיום פועלת בתוכו גלריה. בגלריה מוצגות יצירותיו בצד תערוכות מתחלפות. עוד עבודות של עומרי בפסיפס ובסגרפיטו [טכניקה שבה הקיר מטויח בכמה שכבות בצבעים שונים, ובטרם יָבַשׁ הטיח האמן מגרד את הטיח בעומקים שונים וכך חושף את הצבעים השונים] מקשטות את הבניינים בשער העמקים ובמקומות אחרים בארץ.
בגלויה זו שהפיקו בקיבוץ אילון נראה פסיפס שהוקדש לזכר רופא הילדים הד”ר צנטנר והוצב על בית הילדים הראשון בקיבוץ. זו יצירתו של מרדכי (מוציק) יואלי (1916–1976), שב־1959 הקים עם קלמן גרצובסקי את “מוזאיקה אילון” כדי לספק תעסוקה לחברים הוותיקים ולאלה שהתקשו להשתלב בעבודה הרגילה. יואלי צייר את הציורים לפסיפס והעובדים במפעל היו מרכיבים את הפסיפס. נושאי יצירותיו מגוונים, ובהם סמלים יהודיים, ממצאים ארכאולוגיים, דמויות מן הקיבוץ ואמנות מופשטת. את הפסיפסים שיָצרו ב”מוזאיקה אילון” אפשר לראות ברחבי הארץ.
בבית השיטה הציגו באחת מגלויות ה”שנה טובה” את שעון השמש העשוי פסיפס – יצירתו המיוחדת במינה של האמן יצחק חצרוני (1910–1990) שרבות מיצירותיו מעטרות את בנייני הקיבוץ. היום השעון הולך ומתפורר, כפי שאפשר להבחין בתמונה השמאלית ונקווה שיְשַׁמרו אותו.
תבליטי בטון;
בברכת ה”שנה טובה” של קיבוץ הזורע נראה חדר האוכל ולפניו גינה מוריקה. על הבניין תבליט הבטון “שמחה” שיצר ב־1959 רולף (רודא) ריילינגר (1919–2003). במאמץ־מה אפשר להבחין בדמויות העליזות שבתבליט: אחת משחקת בכדור, אחרת מעיפה עפיפון – אולי סצֵנה מהמתרחש על המדשאה שליד חדר האוכל. בקיבוצו וברחבי הארץ יצר ריילינגר יצירות רבות במרחב הציבורי: פסלים, אנדרטאות וקירות אמנותיים
בקיבוץ גניגר צילמו בגלוית “השנה טובה” את בתי שכונה ל’, שעוטרו בשנות ה־60 בתבליטי בטון לפי ציוריו של חבר הקיבוץ האמן אהרן שושני (1925–2006). תבליטי הבטון מעטרים גם כיום את הבתים בשכונה.
עבודות סגרפיטו;
על גלוית ה”שנה טובה” של ניר יצחק התנוססה בשנות השישים עבודת הסגרפיטו שיצר על קיר חדר האוכל אברהם עומרי משער העמקים (ראו לעיל). בעבודה הוצגו הענפים השונים במשק: הרפת והלול, המטעים והפלחה, החינוך והבריאות. אך עם הרחבתו של בניין חדר האוכל נהרסה העבודה. לאחרונה כמחווה ליצירה הנעלמת היא שוחזרה בפסיפס בידי יעל שטראוס, דניאלה אברהם ונירית דוננה על אחת המיגוניות בקיבוץ.
דוגמה מעניינת לאזכור של הקירות האמנותיים אפשר לראות בגלוית ה”שנה טובה” של געתון. שמוליק כץ (1926–2010) צייר בצבעי מים את מֶרכז המשק; משמאל נראה חדר האוכל ועליו עיטור בבטון שכץ יצר, ומימין על מבנה חדר האוכל הישן – שמש עשויה ממתכת – חלק מיצירה שהוא עשה לזכר דני שטראוס, בן הקיבוץ שנפל במלחמת ששת הימים. ואם מתבוננים היטב אפשר גם לראות בצד ימין של אותו בניין פרחים ושמש עשויים מלבני קרמיקה שנשארו מיצירתו של כץ במועדון לחבר. כץ שהיה צייר, מאייר וקריקטוריסט נודע באיוריו לספרי ילדים, ובהם “דירה להשכיר” ללאה גולדברג. ברחבי הקיבוץ הותיר האמן את חותמו ביצירות רבות: ציורים, עבודות סגרפיטו, תבליטי בטון וברזל.
קרמיקה;
הקיר הקרמי בחזית בית התרבות בהעוגן – יצירתו של שרגא ווייל (1918–2009) הופיע בשתי ברכות: בתצלום ובציור גרפי של הקיר. הקיר עוצב עם בנייתו של האולם ב־1967, והוא עשוי צורות גאומטריות המאזכרות את עבודת החקלאות והבנייה, המשפחה וחיי השיתוף בקיבוץ. את היחידות הקרמיות ייצר אמן הקרמיקה משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם. שרגא וייל היה צייר, מאייר ופסל שביצע עבודות ברחבי הארץ, ובהם דלתות הכניסה למשכן הכנסת ודלת בית הנשיא. בעבודותיו בולטים נושאים מהתנ”ך ומהמסורת היהודית.
בכרטיס הברכה של קיבוץ שניר נראה המועדון לחבר מוקף צמחייה מוריקה וברקע מתגבהים ההרים. אם מאמצים את העיניים, אפשר לראות את התבליט מקרמיקה שיצר על חזית הבניין משה סעידי (ראו לעיל) ב־1976. התבליט – נושאו הוא השלום: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים…” (ישעיהו ב, ד). סעידי התמחה בפיסול קירות קרמיים במבני ציבור, ועיצב כ־140 קירות ברחבי הארץ, לפעמים בשיתוף פעולה עם אחרים. לשם כך הקים מחלקה לקרמיקה ארכיטקטונית במפעל “קרמיקה כפר מנחם” והיא פעלה עד לסגירת המפעל בשנות האלפיים.
בגלויה מקיבוץ מעברות נראה תבליט קרמיקה של תיבת נוח המעטר עד היום את אחד מבתי הילדים. זו יצירתה של חנה בכור (1910–2007) מבוגרות “בצלאל” הראשונות שבמשך שנים הייתה המורה לאמנות במקום והעמידה תלמידים רבים. בכר הייתה אמנית פעילה מאוד; קירות בתים רבים במעברות מקושטים ביצירותיה, ופסלים פרי יצירתה פזורים ברחבי המשק.
בגלויה זו נראה “בית אליק” בקיבוץ אפיקים שהוקם ב־1955 לזכר מייסד הנח”ל אליק שומרוני שנספה באסון מעגן, ובצידו גן הנצחה לזכר בני הקיבוץ שנפלו במלחמות ישראל. על קיר הבניין בולטת היצירה “יעקב נאבק עם המלאך” – ציורו של חבר הקיבוץ האמן ליאו רוט (1914–2002) שנצרב בגוני אדמה על אריחי קרמיקה לבנים. המקום היפהפה שימש באותם ימים אתר צילומים… לימים ב־1978 נהרס הבניין לצורך בניית המרכז החברתי, ולדאבון הלב העבודה לא שומרה והיא מונצחת רק בגלויות “השנה טובה”.
ליאו רוט שילב את אמנותו בעבודה החקלאית בקיבוץ, וזכה לקבל סטודיו משלו וצייר בו בשעות הפנאי. לאחר שהשתלם בפריז ב־1951, שב לאפיקים והקים בה ב־1953 בית ספר לציור, שלמדו בו אמנים מכל התנועה הקיבוצית. בתחילה צייר בסגנון אימפרסיוניסטי ועבר מאוחר יותר בהשפעת הציור הגרמני של שנות העשרים והשלושים לציור דמויות כבדות ומוצקות. בציוריו שרבים מהם היו ציורי קיר תיאר גם את הווי הקיבוץ, החלוצים והפועלים וגם את העיירה היהודית.
ציור:
בכרטיס הברכה של גן שמואל הופיע הציור “נוער בקיבוץ” (בשחור־לבן), פרי עבודתו של יוחנן סימון (1905–1976) חבר הקיבוץ. סימון ערך בשנות החמישים מסע במרכז־אמריקה ובדרומהּ וצייר במהלכו כמה ציורי קיר במבנים יהודיים. עד 2001 נותר רק הציור שצייר ב־1954 בבית הספר “התחייה” בסאו פאולו שבברזיל. לאוצרת טלי תמיר נודע שעומדים להרוס את הקיר, וביוזמתה פורק הקיר עם הציור והובא ארצה. כאן הורכב מחדש בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל (2006). סימון שצייר ציורי קיר רבים ובהם תיאר בסגנון הראליזם החברתי את הווי הקיבוץ וההתיישבות, נחשב בשנים שחי בגן שמואל (1937–1953) אמן מוביל של התנועה הקיבוצית.
ברזל;
את הקירות האמנותיים שיצר האמן מקיבוץ סעד יוסף ברנהרד (הנזי) במגוון טכניקות תיעדנו בהרחבה ב”סקר אמנות הקיר”. רבות מעבודותיו נמצאות ברחבי הקיבוץ, ואף אחת מהן לא הופיעה על גלוית “שנה טובה”. אולם על אחת הגלויות שהפיק הקיבוץ הופיע רישום של בית הכנסת המקומי בעת הקמתו שצייר הנזי, ובבית הכנסת הזה נמצאות שתי יצירות שלו: פסיפס “אחרית הימים” והמחיצה העשויה ברזל “האותיות הפורחות”.
ולסיום כרטיס ברכה יפהפה מקיבוץ אפיקים. את שבכת הברזל הזאת יצר בני רוזן חבר אפיקים לפי ציור של ליאו רוט (ראו לעיל). היצירה שנושאה “מן הדגן אל הלחם”, קישטה את חדר האוכל. כיום היא עדיין ניצבת במקומה, אך חלק זה של חדר האוכל משמש מקום אחסון לעגלות ולכן לא ניתן לראות את היצירה במלוא יופיה, כפי שהיא מוצגת בגלוית “השנה טובה”.
ואסיים באיחולי שנה טובה לכולנו, שנה של יצירה, שנה שנמשיך לשמור בה על אוצרות העבר למען הדורות הבאים.
שנה טובה!
לסקר אמנות הקיר
לעיון נוסף: בשנה הבאה: ‘שנות טובות’ מן הקיבוץ, 2001
