מלחמת סיני הייתה מלחמת בזק יזומה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצריים הנאצריסטית (29.10.1956-5.11.1956). במהלכה פלש צה”ל לרצועת עזה ולחצי האי סיני וכבש אותם תוך שמונה ימים. הניצחון הושג בעיקר בעזרת הסתערות מהירה של טנקים. כך הפך השריון לחיל העיקרי והמכריע בקרבות היבשה. במקביל, ניסו הבריטים והצרפתים, ללא הצלחה, להשתלט על תעלת סואץ שהולאמה על ידי נאצר נשיא מצרים (“מבצע מוסקטר”).
מטרות המלחמה של ישראל היו : להפסיק את פעולות הטרור של “הפדאיון” (תרגום מילולי: מקריבי נפשם. מחבלים שהיו כפופים למחלקת המודיעין של הצבא המצרי ברצועת עזה. הם תקפו בעיקר ביישובי הספר אבל לעיתים חדרו עשרות קילומטרים לתוך שטח ישראל לכפר חב”ד, לכפר מנחם ולפרדסי נס ציונה) בספר ובעומק שטח ישראל, לפתוח לשיט חופשי את מיצרי טיראן שנחסמו על ידי המצרים ולפגוע בעוצמה הצבאית ובהתחמשות המהירה של הצבא המצרי.
האבדות של ישראל במלחמה היו: 172 הרוגים, 817 פצועים, 3 נעדרים ושבוי אחד.
ישראל נאלצה לפנות את כל השטחים שכבשה, כתוצאה מלחץ אמריקאי ואיומים סובייטים. הנסיגה הושלמה במרץ 1957. הציבור בישראל קיבל בתדהמה את התפנית שבהחלטת הנסיגה מסיני אך התחושה הייתה שנמנע סיכון גדול למדינה. לא היו כלל הפגנות מחאה ברחבי המדינה. ב14.11.1956 אישרה הכנסת את החלטת הנסיגה ברוב קולות בהתנגדות תנועת “החרות” שכינתה הנסיגה “כניעה ללא תנאי” והתרעמה שהיא התקבלה ללא דיון בכנסת. על האופי המיוחד של המלחמה והרגשות שהיא עוררה כתב מרדכי (מורלה) בראון, ראש הלשכה של הרמטכ”ל משה דיין את הדברים הבאים:
“מערכת סיני הייתה שונה…(ממלחמת השחרור). הייתה זו מלחמה קצרה ונלהבה. מותר דומני לומר, כמעט חגיגית, היה בה מעוף רב והרבה שמחה. הייתה בה התפרצות עממית ורגש של שחרור והתנערות…אלפים אלפים מבני ישראל נהרו לסיני בנעריהם ובזקניהם… לחזות במו עיניהם את השחרור הגדול, את היציאה למרחבים את מראה המדבר המוטל לפניהם דומם ומודבר-כסמל לניצחונם ולאדנותם”. [בר-און, ‘רוח הלחימה’, עמ’ 9]
בין המסיירים היו גם נשיא המדינה יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, שביקרו את חיילי צה”ל במדבר סיני בנובמבר 1956. הם הגיעו למפרץ שלמה (שארם א-שייח’), ביר נסראני ולכפר א-טור בחופו המערבי של חצי האי סיני, כשהם מלווים באלוף מרדכי עמית (ראש אג”ם במטה הכללי). שם גם פגשו במ. שחם, ראש הממשל הצבאי. מטוס הנשיא גם חג מעל מנזר ‘סנטה קתרינה’: “המטוס חג מעל להר הגבוה ביותר בחצי האי והכרת פניו של הנשיא העידה על התפעמות לבו” [גבריאל, עם נשיא המדינה, עמ’ 5].
גם השירים של “מבצע קדש” היו שונים בתכלית מאלה של מלחמת השחרור.
רבים משירי מלחמת השחרור היו נוגים ומלנכוליים (כגון: באב אל ואד, דודו, הרעות), בעוד שהשיר “מול הר סיני” המזוהה עם מבצע קדש הוא הרואי, אפוף הוד תנ”כי קדום ומלא עזוז וגבורה. מהדהדת בו במפורש גבורתו של שמשון. מבחינה זאת הוא ממשיך את המסורת של השיר “שועלי שמשון” של אורי אבנרי מ-1948.
שועלי שמשון, אורי אבנרי
שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן
שׁוּב פָּשְׁטוּ בַּמֶּרְחָב
וְנוֹשְׂאִים הַשַּׁלְהֶבֶת בְּלֵיל,
מֵעַזָּה וְעַד גַּת
שׁוּב נָטוּשׁ זֶה הַקְּרָב,
לְחֵרוּת יִשְׂרָאֵל.
מוּל הַר סִינַי של יחיאל מוהר הינו כאמור השיר המזוהה ביותר עם מבצע “קדש”:
לֹא אַגָּדָה רֵעַי,
וְלֹא חֲלוֹם עוֹבֵר:
הִנֵּה מוּל הַר סִינַי
הַסְּנֶה, הַסְּנֶה בּוֹעֵר.
וְהוּא לוֹהֵב בְּשִׁיר
בְּפִי גְּדוּדֵי בָּנִים,
וְשַׁעֲרֵי הָעִיר
בְּיַד הַשִּׁמְשׁוֹנִים.
הוֹ, שַׁלְהֶבֶת יָהּ – עֵינֵי הַנְּעָרִים,
הוֹ, שַׁלְהֶבֶת יָהּ – בִּרְעוֹם הַמְּנוֹעִים,
עוֹד יְסֻפָּר עַל זֶה הַיּוֹם אֶחָי,
בְּשׁוּב הָעָם אֶל מַעֲמַד סִינַי.
האיגרת הבאה של דוד בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון לחיילי צה”ל ונאומו בכנסת יום לאחר מכן מלמדים אף הם על התרוממות הרוח ותחושת העצמאות והעוצמה בעקבות “מבצע קדש”:
“עלתה בגורלכם זכות היסטורית יחידה במינה – הבאתם לסיום מוצלח המבצע הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות כל העמים. בתנופה אדירה ומשולבת של כל חילות צה”ל הושטתם יד לשלמה המלך, אשר פיתח את אילת כנמל הישראלי הראשון לפני 3,000 שנה – ויוטבת, המכונה טיראן, שהייתה עד לפני 1,400 שנה מדינה עברית עצמאית, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית“.
“מעמד הר סיני, שנתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של צה”ל – הוא נקודת המוקד גם של בצרוננו, ביטחוננו ושלומנו וגם של יחסינו החיצוניים בזירה העולמית ובמזרח התיכון”.
בהמשך פנה לחיילי צה”ל ואמר: “עשיתם אולי דבר-מה גדול ואדיר, הנעלה מכל משמעות מדינית וביטחונית: קירבתם אותנו לרגע הנשגב והמכריע בתולדות ימינו הקדומים, למקום מתן תורה, שבו נתבע עמנו להיות עם סגולה”.
מערכת סיני הסתיימה אפוא בקול תרועה רמה אך כעבור חודשים ספורים נשמע רק קול דממה דקה. עם זאת בחזית המצרית הושג שקט יחסי למשך כעשור שנים.
מקורות
“דבר”(25.12.1956)-טיולים לרצועת עזה. הספרייה הלאומית אתר רשמי.
“אגדות שהיו רעי”, העיר (24.10.1986)
מרדכי בר -און, “רוח הלחימה במערכת קדש”, מערכות (דצמבר 1961),עמ’ 1-17
ש. גבריאל, ‘עם נשיא המדינה בשמי סיני ודרכיו’, מעריב, 19/11/1956
