בין ה-7.10 לאפריל 1948 – פינוי הילדים מיישובי הגליל העליון בתש”ח
הפינוי המאסיבי והכמעט כפוי של עשרות אלפי תושבים מהיישובים בעוטף עזה ובגבול עם לבנון מיד לאחר הטבח ב-7.10, הזכיר לרבים את פינוי הילדים מיישובי הגליל העליון ועמק החולה במלחמת העצמאות.
עקב חשש של פלישה אפשרית מסוריה ומלבנון, החליט הפיקוד העליון של ההגנה לפנות את הילדים מיישובי הגליל העליון והמזרחי בפברואר 1948. רוב המשקים התנגדו לרעיון, ושתי התנועות הקיבוציות הגדולות נחלקו ביניהן, כאשר “הקיבוץ המאוחד” היה בעד ואילו “הקיבוץ הארצי” נגד.
עם התגברות ההתקפות בסוף אפריל אותה שנה וניתוק של חלק מהיישובים באזור, הבריטים עזבו את הגליל וב”הגנה” הוחלט להוציא את הפינוי לפועל, כאשר “ועד גוש יישובי הגליל העליון” מקבל על עצמו את הטיפול בפינוי ובמפונים.
הפינוי עצמו לא קרה בלילה אחד. ילדי קיבוץ דן הועברו לכפר גלעדי, אחר כך לשער עמקים ומשם לחיפה. לחיפה הגיעו גם ילדי קיבוץ שדה נחמיה וקיבוץ דפנה, וכן הילדים מאיילת השחר וממחניים אשר הועברו בהתחלה לטבריה. ילדי קיבוץ עמיר הועברו גם הם לחיפה, אבל אחרי הפצצת המפרץ הועברו לחדרה. ילדי קיבוץ חולתה פונו לתל יוסף. הילדים מקיבוץ מנרה, שהיה מבודד ומנותק על ההר, פונו במבצע חצי-צבאי בעזרת כוחות מקיבוצי הסביבה.
פינוי הילדים והמטפלות היה פרק טראומתי בתולדות יישובי הגליל העליון. בכתבי העת של התנועות, בעלוני הקיבוצים, ביומני החברים ובמכתבים אישיים אפשר לקרוא תיאורי עצב ודכדוך, כמו “שמענו מפי חבר שמנוחת הצהריים שלו היתה תמיד מופרעת מרעש הילדים, ועכשיו אינו יכול לישון מרוב שקט”. בקיבוץ מחניים תואר הפינוי כ”אחת הפרשיות הנוגות ביותר בה יצאו הילדים לגלות”, וחברה מכפר סאלד כתבה במכתב ששעות הערב שאותן העבירו עם הילדים עד שעת ההשכבה הן עכשיו “שעות שאתה נבוך בפניהן”.
בסך הכל פונו ילדים, אימהות ומטפלות מ-25 ישובים בגליל העליון והמזרחי. שלושה יישובים פונו כליל: המושבה משמר הירדן, מושב נחלים (היום קיבוץ הגושרים) וקיבוץ דרדרה. המושבים בית הלל, שאר ישוב ורמות נפתלי נעזבו כמעט לחלוטין כיון שלא זכו לגב תנועת המושבים בזמן המלחמה. למעט קיבוץ דרדרה (היישוב היהודי היחיד ממזרח לאגם החולה) שנפגע הכי קשה והפך בעצם למשלט צבאי, לא פונה אף קיבוץ – ביטוי לחוסן של יישובי התנועה הקיבוצית לעומת המושבים.
“ועד גוש יישובי הגליל העליון” שהוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20, התמסד לאחר קום המדינה עם הקמת “המועצה האזורית גליל עליון”.
במהלך תש”ט חזרו כל המפונים ליישוביהם.
התוכן מתוך מאמר של ד”ר עופר בהרל, מרצה במכללה האקדמית תל חי, אשר פורסם בגליון “עת־מול” 289 של יד יצחק בן־צבי. לרכישת הגליון לחצו כאן
