במושבה העברית, שהיא צורת ההתיישבות הציונית והחלוצית הראשונה, לא הרבו עד כה לעסוק במחקר ההיסטורי או הגיאוגראפי. צורות ההתיישבות האחרות – הקיבוץ, הקבוצה, מושב העובדים והמושב השיתופי – הוארו מזוויות שונות (היסטוריות, אידיאולוגיות, חברתיות, פיסיות וכו') ואילו המושבה העברית קופחה.
ספר זה מתמקד במושבה העברית מהיבט מחקרי אחד: הוא דן בעיקר בהופעתה ובעיצובה של המושבה בנוף המתחדש של ארץ-ישראל.
הספר דן במושבות כולן כתופעת נוף. על מנת לייחד את המושבה העברית – הובאו גם מקורות ההשפעה האפשריים על התפתחותה, כגון הכפר האירופי, הכפר הערבי והמושבה הטמפלרית.
הספר מגביל את עצמו לתקופת ראשית ההתיישבות היהודית החדשה, כלומר, לשנים 1914-1882. בשנים אלו נוסדו שלושים מושבות וכידוע, בראשיתן הייתה המושבה העברית צורת ההתיישבות היהודית היחידה כמעט בארץ.