קבוצה של משכילים ספרדים ו’בני המזרח’, בני ירושלים ובהם אברהם אלמאליח, יוסף מיוחס ויחזקאל בנימין יהודה, פעלה מסוף המאה ה־19 עד תחילת שנות ה־30 של המאה ה־20. אנשים אלה שגדלו, חונכו ופעלו כמשכילים שוחרי ידע בתקופת השקיעה של האימפריה העות׳מנית ותחילת ימי המנדט הבריטי, ראו את עצמם כמי שעתידים להיות עילית אינטלקטואלית מובילה בתנועת התחייה העברית, שתשלב השכלה ונאורות אירופאית עם תודעה עצמית מזרחית של בני הארץ והמקום. בפועל הם מצאו את עצמם מתמקחים על תפקידם ומעמדם: בין מבט אירופי שראה בהם ‘עדים’, לבין דימויים העצמי כ’חוקרים’ משכילים. הניסיון להגדיר את עצמם מחדש לא צלח, והם נאלצו לראות כיצד הם יורדים מנכסיהם הסמליים אל מול יחס אדיש או סולד ביחס לאוצרות הרוח של יהודי המזרח ועמי ערב.