הצדוקים עמדו בראש החברה היהודית והנהיגו את בית המקדש בתקופה החשמונאית ובימי בית הורדוס, אך לא הותירו אחריהם כתבים משלהם. בין הצדוקים היו השליטים החשמונאים יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי ובנו אריסטובלוס השני הכוהנים הגדולים יוסף קייפא (שעצר את ישו והסגירו לרומאים), חנן בן חנן (מראשי המנהיגים במרד הגדול, שגם הוציא להורג את יעקב אחי ישו), ועוד רבים. הם מייצגים במידה רבה את היהדות הקדומה, הטרום-רבנית.
הלכות הצדוקים, כפי שהשתמרו בספרות חז"ל, מנותחות בספר זה, תוך השוואתן להלכות שבמגילות קומראן, כגון מגילת המקדש, ו'מקצת מעשי התורה'. תפיסת עולמם של הצדוקים, שהמחבר מגדיר אותה כ'קדושה דינמית', משוחזרת לאור מודלים אנתרופולוגיים.
הספר עוסק בתולדות הכוהנים הגדולים והצדוקים, במידת השפעתם על הנעשה במדינה החשמונאית וההרודיאנית ועל הנעשה בבית המקדש, תוך ניתוח דברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
דיון מיוחד מוקדש לרדיפותיהם של הצדוקים את הנוצרים הראשונים כפי שהשתמרו בברית החדשה. הספר מתאר את עולמם ההלכתי-חברתי ודן בתולדות יריביהם העיקריים, הלא הם הפרושים, אבותיהם הרוחניים של חז"ל.