"רציתי לחגוג את החג שלנו, לא של אבותינו אשר יצאו ממצרים, להרגיש טעם חג שאינו קשור עם זכרונות היסטוריים מתים" – כתב חבר קבוצה צעיר בערב פסח שנת תרפ"ב (1922).
זהו ביטוי חד לסוגיה תרבותית-רעיונית שהעסיקה את השבט החלוצי: כיצד לפרש את המעשה שלהם על רקע שרשרת הדורות היהודית? כיצד לבטא את ייחודיות מפעלם? מהו התוכן, הדמות, הצורה, שיש לתת לחג ולמועד? כיצד להנחיל את החוויה החלוצית-מהפכנית לילדיהם, שנולדו אל תוכה כמציאות נתונה?
הספר בוחן שאלות אלה בעולמה התוסס של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים. עשרות הקיבוצים, הקבוצות והמושבים שהוקמו בשנים הללו היוו מעין מעבדה אינטנסיבית לבחינת רעיונות מהפכניים ויישומם בקרקע המציאות, לעיצוב חדש של חגים, מועדים וטקסי חיים, לניסויים תרבותיים וחינוכיים.