אחד המתחים התרבותיים הבולטים בארץ-ישראל בשנות השלושים של המאה העשרים היה המתח בין המושג 'עברי' למושג 'יהודי': העברי סימל את המקומי-האותנטי, לעיתים בהפקעת סממנים ערביים ממקורם, לעומת היהודי הגלותי. השירה העברית המודרנית, שמייצגה הבולט היה אברהם שלונסקי, הדגישה את העברי על חשבון היהודי והתנזרה מלשונות מקומיות. לעומתה פעל אז בארץ, בשוליים, מודרניזם יידי שמשורריו – בראשם יוסף פפירניקוב – הדגישו את היהודי ואת החמלה לערבים. יחיאל פרלמוטר, משורר צעיר בעל סגנון שלונסקאי מובהק, החליט אז לתרגם שיר של פפירניקוב בשם 'אַ ייִדישן פאַסטוך' ('לרועה יהודי') וקרא לו 'לרועה עברי'. התרגום נגנז. פרלמוטר, ששינה לימים את שמו לאבות ישורון, ייצג בהמשך שירתו את הגשר בין יידיש לעברית, אולם טשטש את השפעת ספרות יידיש עליו.
המאמר חושף את התרגום הגנוז ומתוך העיון בו מציע דיון מחודש בהתגבשות הסגנון הייחודי לישורון. פרשת התרגום היא מקרה מבחן להתמודדות של השירה בארץ-ישראל עם המאבקים התרבותיים סביבה בין עברי ליהודי, בין עברי לערבי ובין מקורי למושפע. במסגרת מאבקים אלה נפטר ישורון מאשליית האותנטיות שהייתה לו בכתיבה על הארץ בנוסח שלונסקי, אך בחיפושו המחודש אחר אותנטיות התנער גם מזיקתו לספרות יידיש – וסלל דרך חדשה.