חנה פרומקין-סגל (1874–1968) הייתה משכילה וסופרת עברייה, בת למשפחה מן האורתודוקסייה הליטאית המתונה. היא השאירה אחריה כמה כתבים וחיבורים בעברית מסוגות שונות: קומץ מכתבים, מאמר דעה בסוגיית השפה העברית ושני חיבורים בעלי אופי היסטורי – נובלה וספר זיכרונות.
מאמר זה מתמקד בספר הזיכרונות ובוחן את דמותה של פרומקין-סגל כפי שהיא עולה ממנו. ספר הזיכרונות נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים, על רקע המאבק על הנרטיב ההיסטורי של המושבה פתח תקווה. לכתיבת הספר היו שתי מטרות מרכזיות: המטרה הגלויה הייתה תיקון העוול ההיסטורי שנעשה לאביה של המחברת הרב אריה ליב פרומקין והצבת יד למפעלו; המטרה הסמויה והחתרנית הייתה השמעת הקול הנשי במפעל ההתיישבות הציונית. בספרה העמידה פרומקין-סגל נרטיב שהתריס נגד הזיכרון הקולקטיבי, שהדיר נשים ופסח על הישגיהן ועל תרומתן. בסיפור שסיפרה פעלו נשים בנחישות במרחב הציבורי לתועלתן, לתועלת משפחתן ולתועלת החברה בכללה.
בחינת זיכרונותיה של פרומקין-סגל מאפשרת לנו להשמיע את קולה של משכילה עברייה ממשפחה אורתודוקסית ולפתוח צוהר לעולמה. יתר על כן, הניסיון לשחזר את דרכה – על שאיפותיה והישגיה מזה ועל האתגרים והמגבלות שעמדו בפניה מזה – מאפשר לנו לזרות אור נוסף על ההוויה האורתודוקסית הליטאית, שאליה השתייכה.