ספרו של אריה דיין חושף את הסתירה בין
ההתחייבות החגיגית של מגילת העצמאות
לדמוקרטיה ולשמירה על זכויות המיעוטים לבין
קיפוח מכוון שלהם באמצעות הממשל הצבאי כולל
כוונה לפגוע בזכות לבחור ולהיבחר. אולי משום
שהספר מבוסס על עבודת דוקטור בהיסטוריה
של מדינת ישראל, כותרתו יבשה, נדושה, ואינה
מרמזת על הדרמה ההיסטורית שמסתתרת בין
דפיו. מדובר בהיסטוריה פוליטית־מפלגתית של
הממשל הצבאי שהטילה ישראל על הפלסטינים
שנשארו בתחומה לאחר מלחמת 1948 . מחקרים
קודמים עסקו במבנה הממשל הצבאי ופעולותיו
אך לא בדיון המפלגתי עליו, ובזה המחבר מחדש.
פרקי הספר נעים על ציר הזמן מכינון הממשל
ועד לביטולו. הפרק הראשון מסכם את תהליך
הקמת הממשל הצבאי כבר בימיה הראשונים של
המדינה. דיין חושף בו כי זרעי הממשל הצבאי
נזרעו כבר בשנת 1936 , עת עמלה ועדת פיל
הבריטית על הצעת החלוקה: יושב ראש ההנהלה
הציונית דוד בן־גוריון הטיל אז על מפקד מחוז
תל אביב ב'הגנה', אלימלך זליקוביץ', להכין
תוכנית פעולה צבאית אם תתממש חלוקת הארץ.
התוכנית עסקה בכיבוש הדרגתי של שטחים מעבר
לגבולות החלוקה שתציע הוועדה ובהקמת ממשל
צבאי שישלוט על חיי האוכלוסייה הערבית בארץ
)למעט הנגב הדרומי והמרכזי(. מה אפשר ללמוד
מכך על כוונות ההנהגה הציונית בקבלת החלטת
החלוקה משנת 1937 וזו משנת 1947 ? דיין לא
כתב על כך דבר.
הפרק השני דן בחודשים הראשונים לקיומו של
הממשל הצבאי, מהכרזת המדינה במאי 1948 ועד
הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949 . במצוות
בן־גוריון התגייס זליקוביץ' לצה"ל בדרגת אלוף,
עִִברת את שמו לאבנר והיה למפקד הראשון של
הממשל הצבאי. מייד לאחר הבחירות הראשונות,
בשנת 1949 , ביטל בן־גוריון את משרד המיעוטים,
משום שראשיו התעמתו עם הממשל הצבאי והעלו
נימוקים דמוקרטיים ומוסריים נגד מדיניותו.
השר בכור שטרית וחלק ניכר מהבכירים במשרד
המיעוטים היו בני העילית הספרדית הוותיקה
שהייתה קשורה לעילית הפלסטינית; היא שימרה
זהות תרבותית של יהודים־ערבים וראתה בערביי
המקום 'שותפים טבעיים' )עמ' 85 (. הביוגרפיה
והפוליטיקה של בן־גוריון ועמיתיו להנהגה היו
שונות לחלוטין.
בפרק זה דיין מראה שבחודשים הראשונים
לקיומו של הממשל הצבאי שיתפו מפ"ם ומק"י
פעולה עימו, כל אחת מסיבותיה. הקומוניסטים
תמכו בהחלטת החלוקה ובהקמת ישראל, אך
בעקבות הפעולות הצבאיות נגד ערביי נצרת ועילוט
ביולי ובאוגוסט 1948 , שנהרגו בהן לפחות שלושה
עשר בני אדם, והפקעת קרקעות בידי הממשל
הצבאי באזורים אחרים, התאחדו באוקטובר 1948
הפלגים היהודי והערבי של הקומוניסטים והם
התנגדו לממשל הצבאי ולמדיניות הממשלה כלפי
האוכלוסייה הערבית. מפ"ם לא הכירה בזכויות
הלאומיות של הפלסטינים הישראלים אלא רק
בזכויות אזרחיות, כלכליות וחברתיות שלהם,
שהיו אמורים לקבל במדינה יהודית סוציאליסטית.
קיבוצי מפ"ם נהנו מהפקעת אדמות פלסטינים,
והמפלגה הצדיקה זאת באומרה שעל החקלאים
הערבים לעבור לטובתם תהליכי עיור. ואילו מפלגת
'חרות' בהנהגת מנחם בגין התנגדה לתקנות ההגנה
לשעת חירום שמכוחן פעל הממשל הצבאי אבל לא
לממשל הצבאי עצמו. 'חרות' הייתה בעד השלטת
'אדנות יהודית' )עמ' 111 ( באמצעות הממשל
הצבאי, וכמו בן־גוריון ראתה בערביי המדינה
סכנה ביטחונית ולאומית. בתקופה זו דנה מפלגת
השלטון מפא"י בשאלה אם לתת לפלסטינים אזרחי
ישראל זכות הצבעה לכנסת, ובן־גוריון הכריע בעד
מתן זכות זו.
הפרק השלישי סוקר את תקופת הכנסת
הראשונה, שבה עוצבה המדיניות כלפי הפלסטינים
אזרחי ישראל. הממשלה הצהירה כי הממשל
הצבאי נחוץ מטעמי ביטחון: כדי למנוע את
חזרת הפליטים, ומשום שהפלסטינים שנותרו
בתחומי ישראל הם גיס חמישי. כפי שכותב דיין
בצדק, לנימוק האחרון לא היה כל בסיס במציאות.
הפלסטינים בישראל היו מרוסקים. זו הייתה תודעה
ישראלית כוזבת. לצד הנימוקים המוצהרים היו
לממשל הצבאי יעדים סמויים, אזרחיים וציוניים
אך לא ביטחוניים. היעדים הסמויים היו להרחיק את
האזרחים הערבים מאדמותיהם ולהשתלט עליהן
ולמנוע מהם גישה לשוק העבודה. מטרות אלו
הושגו באמצעות משטר של סגר ורישיונות תנועה
ועבודה. המטרה הסמויה השלישית הייתה למנוע
התארגנות ערבית ארצית, והיא הושגה באמצעות
פיצול החברה על בסיס חמולות ואזורים, הקמת
רשימות מטעם מפלגת השלטון מפא"י והערמת
קשיים על פעילותן של מפלגות מפ"ם ומק"י,
שחיזרו אחר קולות הערבים.
המסמכים שמביא דיין בפרק זה מראים שגם
מבקרי הממשל הצבאי במפא"י תמכו בעקירה —
חלקית או מלאה — של הערבים שנותרו בתחומי
המדינה. טרנספר לא היה ברירת מחדל אלא
גישה מבנית. כך גורשו בתקופה זו לרצועת עזה
הפלסטינים שנשארו במג'דל. באחת הישיבות
של סיעת מפא"י בכנסת שאל ס' יזהר איך ייתכן
ש'לתימני שלא היה פה אלפי שנים' תהיה זכות
הצבעה אבל היא תישלל 'מהערבי שיושב פה עם
הוריו וחורש את אדמתו'. בן־גוריון ענה: 'הערבים
המאבק הבין־מפלגתי והממשל הצבאי 1948 ‑ 185 1966 קתדרה
האלה לא צריכים לשבת פה כמו שיהודי אמריקה
לא צריכים לשבת באמריקה ]…[ לערבים יש
ארצות' )עמ' 100 – 101 (. ואף על פי כן הוא הכריע
כאמור בעד זכות הצבעה לערבים, מפני שזכות זו
מתחייבת מהענקת אזרחות ומתוך חשש מלחץ בין־
לאומי.
במוקד שני הפרקים הבאים העמיד דיין את
הטבח בכפר קאסם בשנת 1956 , שבוצע בחסות
הממשל הצבאי. הפרק הרביעי דן בהתפתחות
הממשל מאז 1951 עד לטבח, בביקורת עליו
מצד מפ"ם ומק"י ובדיונים בכנסת ובעיתונות
המפלגתית על פעולות הממשל הצבאי, שבחלקן
היו פוליטיות־מפלגתיות במובהק לטובת מפלגת
השלטון מפא"י. הפרק החמישי עוסק בהשפעת
טבח כפר קאסם על התערערות מעמדו של
הממשל הצבאי בציבור. הביקורת הציבורית על
הטבח ועל הממשל הצבאי דחפה גם את הערבים
בישראל למחות נגד המשטר שנכפה עליהם.
במקביל התפתחה במפא"י השלמה עם קיום
מיעוט ערבי בישראל ועם הצורך לספק לו צרכים
מינימליים. הוויכוח בין מבקרי הממשל הצבאי
לתומכיו התנהל סביב השאלה מה מידת הדרתם
הרצויה של הנתינים הערבים.
הפרק השישי עוסק בשנותיו האחרונות של
הממשל הצבאי, 1961 – 1967 , ובמרכזו הטענה
שהוא בוטל כיוון שהושגו יעדיו המדירים
והמכפיפים. באמצע שנות השישים כבר לא היה
צורך בממשל הצבאי. על אדמות הערבים הוקמו
יישובים יהודיים, שרידי הכפרים של הפליטים
הפלסטינים נהרסו בשיטתיות, ובשוק העבודה
היהודי נוצר ביקוש לידיים עובדות. בתקופה זו
הדגישו מבקרי הממשל הצבאי שהוא משרת את
מפלגת השלטון, ומסוף שנות החמישים כרכו את
ביקורתם עליו עם ביקורת על שלטון היחיד של
בן־גוריון. היה זה גם מאבק של גופים אזרחיים
נגד הממסד הביטחוני והמזרחנים של מפא"י.
ראש הממשלה לוי אשכול, שהחליף את בן־גוריון
בשנת 1963 , העז לבטל את הממשל הצבאי רק
לאחר ש'כפיצוי' הפקיע שטח ניכר בגליל ועליו
הוקמה כרמיאל. ביוני 1967 הוקם מחדש הממשל
הצבאי, בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת
הגולן.
מבנה הספר ומקורותיו שמרניים. המחבר
נסמך על עיתונות וארכיונים, וסגנונו עובדתי־
יבש; הוא מסכם עמדות ומזהה אינטרסים, אך
מתעלם מאישיותם של הסוכנים ההיסטוריים
ומרגשותיהם, והרי היסטוריה ופוליטיקה נעשים
בידי בני אדם בעלי יצרים חזקים, שנאבקים
ומתווכחים בלהט.
הספר חסר כמה מקורות רלוונטיים, כגון הסרט
התיעודי של דנאל אל־פלג 'המושל', על סבהּּ צבי
אל־פלג, והספר 'בשם האל, המפלגה והלאום:
סיפורם של הקומוניסטים הערבים בישראל
1920 – 1976 ' מאת מייסון ארשיד־שחאדה. דיין
עוסק במיקרו ללא ראייה כוללת, מתן משמעות
היסטורית וממד השוואתי. למשל הוא אינו בוחן
אֵֵילו היבטים של הממשל הצבאי נלקחו מהתוכנית
של זליקוביץ' משנת 1937 , אילו עקרונות נלקחו
מהממשל הבריטי, ואילו יסודות הוטמעו בממשל
הצבאי שהוקם בשטחים הכבושים לאחר 1967 .
זווית הראייה המצומצמת באה לידי ביטוי גם
בהימנעותו מלדון בשאלה אם לאחר ביטול
הממשל הצבאי נותרו בישראל הריבונית משקעים
לא פורמליים שלו או שהוא נעלם כְּלְֹֹא היה.
ובדומה לכך אין הוא עוסק במשמעותה הכוללת
של גישת הטרנספר שהובעה בדיונים על הממשל
הצבאי, ושעלתה על הפרק כאפשרות ריאלית
כבר בדיונים על תוכנית החלוקה בשנת 1937 .
המחבר גם אינו מציין את הטרנספר שעמד ברקע
של טבח כפר קאסם )תוכנית 'חפרפרת'(, עובדה
שחשפו הפרוטוקולים של חקירות העדים במשפט
של הנאשמים בטבח.
קתדרה 186 מנחם קליין
עם זאת הספר תורם למחקר המפלגות בשני
העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. בתקופה
זו הייתה הפוליטיקה הישראלית מאורגנת במוסדות
פנים־מפלגתיים שקיימו דיונים אידיאולוגיים
ופוליטיים בהשתתפות הנציגים הבכירים ביותר
של כל מפלגה. דיין מאיר את התחרות בין מפלגת
השלטון מפא"י למבקריה כמו גם את עוצמתו של
השלטון המרכזי, שהפעיל את הממשל הצבאי
כרצונו כמעט ללא כל רסן.