מלחמת יום הכיפורים הובילה להתנהגויות חדשות ולרטוריקה חדשה בקרב משפחות שכולות. אלו ביטאו את כעסן ומחאתן בבתי העלמין הצבאיים, או במרחב הציבורי תוך שימוש בהון הסימבולי של היותן חלק ממשפחת השכול. מה שהרחיב ואתגר את “שיח השכול ההגמוני” שהיה נהוג בישראל. בנוסף – תצורות חדשות של זיכרון קולקטיבי החלו מתווספות לרכיבי “הזיכרון ההגמוני” הישראלי: חללים, לוחמים ואירועים שורטטו באופנים קורבניים (בשלל פלטפורמות הזיכרון) תוך סימון שולחי “הבנים” כמקרבנים שבגדו במשימתם. רכיבים אלו הפכו חלק מ”ארגז הכלים של שפת האובדן והזיכרון הישראלית” ונותרו עימה למשך שנים כחלק מן “השכול הפוליטי”. רכיב משמעותי בתרבות האזרחית והפוליטית הישראלית.