הספר מגולל את מדיניות העלייה של ההסתדרות הציונית בשנות השלושים ועוקב אחר דרכו של יהודי מארץ מגוריו לארץ ישראל, דרך סבך הביורוקרטיה הבריטית, המנגנון הציוני וחבלי הקליטה. הוא מציג מסקנות מחקריות חדשניות ובהן הטענה, שביסודו של דבר מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים לא הייתה סלקטיבית. אמנם, רישיונות העלייה, ה'סרטיפיקטים', חולקו במקרים רבים על-פי מפתח מפלגתי, אולם רוב העולים לא נבחרו על-פי אמות מידה של איכות. העלייה התנהלה בעיקר על-פי כללים אוניברסליים של תהליכי הגירה. משקלה של האידיאולוגיה בעיצוב מדיניות העלייה הציונית לא היה רב. עם זאת אי אפשר להבין את מדיניות העלייה הציונית ואת הכרעותיהם של העולים בלא הממד האידיאולוגי.