הספר בוחן את הטיפול במחלת הגזזת על ידי הקרנות רנטגן בארץ־ישראל מראשית תקופת המנדט הבריטי ועד ימי העלייה הגדולה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובודק איך טיפול זה הפך בשנות השמונים מנושא בריאותי־רפואי לסוגיה חברתית־עדתית שהובילה בסופו של דבר לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת. הספר מתבסס על מסמכים ארכיוניים בני התקופה ועל מאמרים מדעיים ומתחקה אחר האישים המרכזיים, גורמי הרפואה, מוסדות הקליטה, הסוכנות היהודית וארגונים יהודיים כגון הג’וינט ואוז”ה שהשתתפו בביעור הגזזת, ובוחן את מידת ההשפעה של כל אחד מהם בתחום. מתוך מסקנות המחקר עולה כי הפרוטוקול הרפואי לטיפול בגזזת בישראל באמצעות הקרנות רנטגן היה הטיפול המקובל בכל העולם. בטיפול קרינתי לגזזת טופלו ילדי היישוב היהודי והערבי, הן בתקופת המנדט הבריטי הן בימי ראשית המדינה. במחצית הראשונה של המאה העשרים נערכו מבצעים רבים לביעור גזזת באמצעות הקרנות רנטגן ברוב מדינות אירופה, בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה. הטיפול הקרינתי בגזזת בשנות החמישים בישראל לא נבע מרשלנות או מפטרונות, אלא היה השיטה הרפואית המקובלת בעולם לטיפול במחלה; כל זאת בניגוד לעמדה שהתפתחה והתקבעה בישראל בשנות השמונים, ולפיה ההקרנות למחלת הגזזת בילדי העולים בשנות החמישים נעשו מתוך חוסר אחריות של הרשויות ויחס מפלה כלפי ילדי העולים מארצות המזרח, עמדה שאף הובילה בסופו של דבר, בשנת 1994 , לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת בישראל, ובה בלבד. פרופ’ (אמריטה) שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה והבריאות, בעלת תואר דוקטור במדעי הבריאות מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, חברת הפקולטה למדעי הבריאות במרכז לחינוך רפואי על שם פרופ’ משה פריבס באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, וחברת הנהלת החברה הישראלית להיסטוריה של הרפואה. ספרה ‘קופת חולים, הסתדרות, ממשלה’ זכה בפרס איינהורן לחקר הספרות הרפואית העברית.