התלמוד הירושלמי נדפס לראשונה בוונציה בשנת 1523, לפי כתב־יד יחיד שעליו ציין המעתיק שהיה "משובש ומוטעה הרבה עד מאד ומה שיכולתי להבין ולהשכיל הגהתי בו". בהיעדר כתבי־יד אחרים סמכו לומדי התלמוד הירושלמי כ-500 שנה על נוסח זה בלי יכולת לתקנו. בסוף המאה ה-19 זיהה החוקר הידוע שניאור זלמן שכטר לראשונה קטעים מהתלמוד הירושלמי בגניזת קהיר, ואלו פורסמו בהמשך על ידיו ועל ידי חוקרים שונים בצירוף קטעים שהתגלו ב"גניזות אירופה" ובספריות רבות ברחבי העולם.
בספר שלפנינו רוכזו לראשונה העתקות מדויקות של כל קטעי הגניזה הידועים כיום – תוצאה של למעלה מארבעים שנות עבודה מאומצת ומדוקדקת. בסופו הובאו השוואות למהדורות ודפוסים קודמים ומפתחות הקטעים ומספרי המדף.
בסוף הספר מובא חיבורו הייחודי של שלמה נאה על לשון קטעי הגניזה של התלמוד הירושלמי, שחלקם שימרו את הלשון הקדומה שלעתים סורסה בהעתקות מאוחרות. הקטעים המתפרסמים בספר הם מקור חשוב להכרת הארמית והעברית שהיו בפיהם של אמוראי ארץ ישראל, ומפתח לפתרון של בעיות מגוונות שעלו מחקר הטקסט של התלמוד הירושלמי.