במרכז הספר מציב המחבר את שירתם הלאומית של חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן, היחידים שזכו לתואר "משורר לאומי" לאחר י"ל גורדון שהיה הראשון שזכה בתואר זה.
האחד – משוררו של דור התחייה והקונגרסים הציוניים הראשונים, בשירים כגון: "אל האגדה", "על ראש הראל", "ברכת העם", "על סף בית המדרש", וכן מרבית הפואמות – "המתמיד", "מתי מדבר", "בעיר ההריגה" ומגילת האש".
השני – משוררו של דור המאבק על עצמאות ישראל, ועל עיצוב פניה של המדינה שזה אך נולדה, ביצירות כגון: "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים", מחזור שירי "עיר היונה" וכן שירי "הטור השביעי".
שני המשוררים  כאחד נשאו על שכמם את המשא הלאומי, אך לא חסכו גם את שבט ביקורתם מן העם היהודי ומן היישוב העברי, המכונן בארצו את מולדתו הישנה-חדשה. הציבור העברי אכן היטה אוזן קשבת ליצירתם, שכן הבין כי "נאמנים פצעי אוהב".