בשנת  1862 ראה אור ספרו של הרב צבי הירש קלישר (1874-1795), 'דרישת ציון', ולצד הפעילות הבלתי נלאית של הרב קלישר ליישוב ארץ ישראל, כשלב ראשון בקידום הגאולה המשיחית, הניח את הזרעים הרעיוניים שהנצו בראשית שנות השמונים, עם התגבשות הפלג הדתי בתנועת 'חיבת ציון'. תגובתו האקטיבית של הרב קלישר לתמורות שעברה החברה היהודית עוררו התלהבות, דאגה והערכה מחדש של האפשרויות העומדות בפני היהודים בעידן המודרני.
בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל התנהל פולמוס ער ומלומד אודות 'מבשרי הציונות' ובכללם הרב קלישר, בהשתתפותם של בכירי ההיסטוריונים בישראל: בן-ציון דינור, שמואל אטינגר ויעקב כ"ץ. בשנים האחרונות שכך העיסוק  בנושא זה, אם כי פה ושם נדרשו אליו מלומדים שונים, ועל הרב קלישר עצמו אף נכתבה ביוגרפיה מחקרית בשפה האנגלית. במקביל התברך המחקר בחיבורים הנוגעים להקשר ההיסטורי הרחב של פעילותו של הרב קלישר, ובדיון ער במאפייניה של הלאומיות המודרנית ושל המשיחיות היהודית במאה התשע-עשרה.
בקובץ זה – המבוסס בעיקרו על דברים שנישאו בכנס לציון מאה וחמישים שנה להופעת הספר 'דרישת ציון', שנערך בקיבוץ טירת צבי – מתפרסמים ארבעה עשר מאמרים המתמקדים במשנתם ובפועלם של הרב קלישר ובני חוגו, ובחותם שהטביעו על הדיון הציבורי הפנים יהודי. זאת תוך הארת הקשרים היסטוריים ורעיוניים שלא ניתנה להם עד כה די תשומת לב במחקר.