המפה העברית הראשונה של ארץ ישראל המוכרת לנו שורטטה בידי רש"י. בעקבותיה שורטטו ונדפסו בידי יהודים מפות רבות, שהציגו את ארץ ישראל וגבולותיה, את מסעי בני ישראל במדבר, את נחלות השבטים, וכן נושאים מקראיים ותלמודיים נוספים. מפות אלה נכללו והודפסו בכתבי הקודש ובספרות הפרשנית, בהגדות של פסח, בספרי שאלות ותשובות, ובחיבורים רבניים ומשכיליים שונים. רבים ממחברי המפות לא הכירו את הגאוגרפיה של הארץ, ולכן משקפות מפותיהם לעתים קרובות את תפיסותיהם ואת השקפותיהם על הארץ וגבולותיה, ולא את מראה הריה ועמקיה לאשורם.
בספר מוצגת התפתחות המפה העברית לאורכם של שני צירים: הציר המסורתי, שראשיתו במפת רש"י, מאופיין במפות סכמטיות, המעוצבות כמלבנים וכריבועים פשוטים ללא כל עיטורים אומנותיים. לעומתן ניצבות המפות שצוירו בעקבותיהם של כרטוגרפים נוצרים. מחברי מפות אלו העתיקו את התבנית הגאוגרפית של הארץ ואת העיטורים האומנותיים הרבים, אך השתדלו – ואף הצהירו במפורש על מאמציהם – לתקנן ולהתאימן למסורת היהודית.
בהמשך לשני הצירים הללו, נוצרו במאה התשע-עשרה הן טבלאות המציגות את ארץ הקודש בתבנית מסורתית, הנגזרת מציורי המקומות הקדושים, והן מפות מודרניות, שהסתמכו על הידע הגאוגרפי והכרטוגרפי שנצבר במהלך המחקר הגאוגרפי במאה זו.