אילו מסרים ביקשה תנועת העבודה הארץ-ישראלית להנחיל לילדיה באמצעות ספרות הילדים שנוצרה בחסותה? והאם ביקשה להנחיל רק את האידיאולוגיה שלה עצמה?
במחקר שלפנינו בוחנת המחברת את הספרות שייעדה תנועת העבודה לדור הצעיר, בתקופה שבה התבססה כתנועה ההגמונית ביישוב, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. בניגוד לדעה המייחסת לתנועת העבודה טיפוח של ספרות ילדים "מגוייסת", המדברת בקול אחד, מוצג בספר ריבוי הקולות והמאבק המתמשך שהתנהל בתוככי התנועה עצמה, בהקשר לאופיו של ארון הספרים הפועלי לילדים, לתכניו ולמסריו.
ספרות הילדים שראתה אור בהוצאות הספרים הקשורות לתנועת העבודה, והסופרים שפעלו במסגרתה או בסביבתה התרבותית, ניהלו בהקשר זה שיח מתמשך, שמחד ביקש להתוות דרך אידאולוגית נחושה, ומאידך ביטא ספקות, עמדות דו משמעיות, ולפעמים אף ביקורת נוקבת באשר לצדקת הדרך. כך, בצד הדגשת מפעל ההתיישבות והילד החלוץ הפועל בו, גילתה ספרות הילדים הפועלית פתיחות גם לעולם האוניברסאלי של הקוראים הצעירים, ולעולם הפרטי של הילדים באשר הם.
מתח זה, שבין היסוד המגויס והנחוש לבין היסוד המבקר והמתבדל, היה סוד עצמתה של ספרות הילדים הפועלית, והניב לימים את מרבית הקלאסיקה הישראלית לילדים.