תל חצור והעיירה חצור כוננו זה את זה כמקומות ישראליים בעשור הראשון לקיום המדינה, אך מעמדם ומסלולם החברתי של השותפים העיקריים בחפירה הארכיאולוגית בתל חצור בשנים 1955–1958 – הצוות הארכיאולוגי בתל וקבוצת פועלי הדחק שגויסו מהעיירה – היו שונים בתכלית. הארכיאולוגים צברו הון אקדמי ותרבותי רב, והוא אִפשר את התבססותם לימים כעמוד השדרה של הארכיאולוגיה האקדמית והמוסדית בישראל, ואילו הפועלים לא הפיקו – לא הם ולא העיירה שבה גרו – תועלת ממשית משותפותם במפעל. המחברים משחזרים במאמר זה את מעמד החפירות בתל חצור כהתרחשות חברתית, מנכיחים את הפועלים והפועלות שחפרו בתל כסוכנים פעילים במעשה הארכיאולוגי, ומנסים להסביר את פשר הניכור אשר נוצר בין המפעל ההגמוני של יגאל ידין ושותפיו, בני העילית האקדמית והפוליטית האשכנזית, לבין תושבי העיירה שנשאה את שמו של התל, שרובם המכריע היו יוצאי צפון אפריקה. בתוך כך הם מצביעים על המסלול החלופי שבחרו תושבי חצור לעיצוב נוף לאומי המבוסס על כינון רצף מסורתי באתר המקומי חוני המעגל.