בשנת 1951 החל מיזם היאחזויות הנח”ל, עם הקמתה של ההיאחזות הראשונה, נחלאים א (לימים נחל עוז). עד שנת 1967 הוקמו שלושים ושלוש היאחזויות, מרביתן בסמוך לגבולות עם ירדן, מצרים וסוריה. מטרתן של רוב ההיאחזויות הייתה ביטחונית – הן נועדו להגן על הגבולות מפני חדירת גורמים עוינים. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעה תקופת השיא של המיזם, עם הקמתן של עשרים ואחת היאחזויות במשך שש שנים – עד מלחמת יום הכיפורים – כמעט כולן באזורים שעליהם השתלט צה”ל במלחמה.
מטרתו של מאמר זה לבחון את ייעודן של היאחזויות הנח”ל שהוקמו בשנים 1967–1973. לטענת המחבר בתקופה זו, שלא כתקופה שלפני המלחמה, היה היעד המרכזי של ההיאחזויות להביא להישגים טריטוריאליים ולאו דווקא ביטחוניים. כמו כן הוא טוען כי תרומתן של ההיאחזויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים לביטחון השוטף בגבולות הייתה מזערית. שינוי זה נבע מהמטרות האסטרטגיות של ישראל בשטחים לאחר המלחמה, מהגידול בסדר הכוחות של צה”ל באותה העת, מהיווצרות עומק אסטרטגי בגבולות החדשים ומשינויים חברתיים שהתרחשו בחברה הישראלית ובפרט משינוי בַּיחס לנפגעים מקרב חיילי הנח”ל ובעיקר חיילות הנח”ל.