מאמר זה עוסק בעיצוב הנוף באתרים ארכיאולוגיים רב שכבתיים ומתמקד בקיסריה כמקרה בוחן לדיון, שכן היישוב בה נמשך ברציפות מהתקופה ההרודיאנית, הרומית והביזנטית – תקופות של פריחה והתפשטות יישובית – דרך התקופה המוסלמית הקדומה והתקופה הצלבנית, שבהן הצטמצם שטח העיר, ועד התקופה המוסלמית המאוחרת, שבה חרבה העיר. כל אחת מהתקופות הקדומות השאירה במקום שרידים מרשימים. העיר משתרעת על שטח גדול מאוד, בין חוף הים במערב לתוואי החומה הביזנטית ממזרח, אך נחפרה רק באופן חלקי במרוצת השנים.
אתר שמרובדים בו שרידים מתקופות שונות ובמצב השתמרות לא אחיד מעלה שאלות עקרוניות: מה הם מרכיבי העבר שאנו רוצים להציג – וכפועל יוצא, מה ייהרס? האם יש להתמקד בתקופה בולטת אחת או אולי להשאיר חתך של התקופות השונות? מהי מורשת התרבות שיש לשמר ועל פי אילו ערכים יש לקבוע זאת? כיצד להאיר את הסיפור ההיסטורי ואיך להמחיש בהקשר הגיאוגרפי והתרבותי שבהווה את האופן שבו תפקד האתר בעבר?
בעוד שפועלם של הארכיאולוגים שחפרו בקיסריה תועד בהרחבה בפרסומים רבים, פועלם של אדריכלי הנוף שעבדו באתר מעולם לא תואר ולא נחקר. ניתוח של חומרי ארכיון, ראיונות עם דמויות מפתח והתבוננות ביקורתית בשטח מאפשרים לשרטט לראשונה את תרומתם של אדריכלי נוף ליצירת דמותה העכשווית של קיסריה, וזאת על רקע התמורות שהתחוללו בשבעים וחמש שנות המדינה בשיח השימור והתכנון, בתפיסות של זהות ולאומיות, בתרבות הפנאי ובנוף עצמו.