בין וולונטריזם כפוי לכפייה וולונטרית: אזרחי ישראל הערבים במלחמת יום הכיפורים
לצד הקונספצייה המוכרת שהובילה לחוסר מוכנותה של ישראל למלחמת יום הכיפורים, החזיק הממסד הישראלי מאז 1948 בהנחת היסוד שאזרחי המדינה הערבים עשויים לפעול כגיס חמישי, ושיש חשש מפני התקוממות פנימית שלהם בעת מלחמה. הקונספצייה הצבאית קרסה בקול תרועה רמה וזכתה לדיון ציבורי ומחקרי מקיף. במקביל גם ההנחה באשר לאזרחים הערבים התבדתה, אך לא נחקרה עד היום. מחקר זה מוכיח כי לא רק שהציבור הערבי נמנע מפעולות עוינות, אלא שהוא נחלץ לסייע למדינת ישראל בהיקף חסר תקדים כבר מיומה הראשון של המלחמה. עשרות אלפי אזרחים ערבים התגייסו למאמץ המלחמתי ובין היתר שלחו מכתבי תמיכה, התנדבו בקיבוצים ובמפעלים ותרמו דם. לטענת המחברים שורשי התגייסותם של אזרחים ערבים למאמץ המלחמתי היו עשויים להיות נעוצים בארבעה סוגי פחדים: פחד כלל-אנושי בשעת מלחמה; פחד שלתבוסת ישראל יהיו השלכות חמורות במיוחד עליהם מצד סוריה ומצרים; פחד מפני אזרחים יהודים שיראו בהם אויב ויפגעו בהם והפחד שהיה אולי המרכזי – מפני הממסד הישראלי, העשוי לבוא עימם חשבון אם יחשוד שפגעו במאמץ המלחמתי או לא תרמו לו במידה מספקת. נוסף על הפחדים שהשפיעו על התנהלות החברה הערבית במלחמה, סבורים מחברי המאמר שגם תקווה לשוויון זכויות שפעפעה בה הכתיבה את פועלה, אם כי במידה פחותה. סוגיות מורכבות אלה מנותחות במאמר על סמך מגוון חומרים, שחלקם נחשפים בו לראשונה, ובהם פרוטוקולים של דיונים, מכתבים והתדיינויות, הצהרות תמיכה ונאמנות מצד אזרחים ערבים והצעות שלהם להתגייס למאמץ המלחמתי שנשלחו לרשויות המדינה, מאמרי עיתונים ואוטוביוגרפיות של אזרחים ערבים. בדיון נבחנים הרגשות שפעלו בקרב הגורמים השונים, ושעיצבו את הדיון בהתנהלות החברה הערבית בתקופת המלחמה.