‘גון יקר והֶמיַת לבב’

שנים אחדות לאחר ייסודם של הקיבוצים הראשונים בעמק יזרעאל בידי חלוצים צעירים, הצטרפו אליהם הוריהם המבוגרים. במאמר זה נבחנת הצטרפותם של ההורים לקיבוצים במסגרת התיאורטית של גישת מסלול החיים, המדגישה את הסנכרון של התנהגות אינדיווידואלית עם ההתנהגות הקולקטיבית של התא המשפחתי. בואם של ההורים לקיבוצים חייב את הבנים והבנות לעסוק בזקנה ובסוגיות הכרוכות בה: מגורי הזקנים, עבודתם ושיתופם בחיים החברתיים. העיסוק בזקנים לא הוגבל לדיונים פרטניים על זקן זה או אחר, אלא היה נושא מרכזי באספות המשק. נוכחותם של ההורים בקיבוץ עוררה בקרב החברים את המודעות לזמן החולף – להזדקנות הצפויה לכל אדם, וליחס החברה אליו בזקנתו.
הגירה בגיל זקנה קוטעת את מסלול הזקנה הצפוי, ולמהגרים זקנים קשה להתיישב מחדש ולהשאיר מאחוריהם את סביבתם התומכת: בני משפחה, קהילה וחיים מוכרים. קליטתם של ההורים המבוגרים לא הייתה קלה, ומראשית בואם לקיבוצים היה מעמדם שונה. הם לא היו חברי קיבוץ, לא הורשו להשתתף באספות המשק, וימי העבודה שלהם לא נספרו בהנהלת החשבונות. העלבון צרב, אך למרות זאת ואולי משום כך ניסו המבוגרים למצוא את מקומם בקיבוצים באמצעות עבודה בענפי המשק השונים, כתיבה אישית בעלוני הקיבוץ והשתתפות בחיים החברתיים בקיבוץ. בכך יצרו הזקנים לעצמם משמעות בחייהם החדשים, וזקנתם נצבעה בגוני הקיבוץ.