ביום חורף קר בפברואר 1934 יצאו מבתיהם 43 נערים ונערות עמוסי מזוודות וצרורות. ברציף תחנת הרכבת בברלין קיבל את פניהם המדריך של 'עליית הנוער', והילדים נפרדו מהוריהם. בגרמניה נשארו ההורים ובלבם דאגה עמוקה מפני הבאות: ספק אם שיערו שהם רואים את ילדיהם זו הפעם האחרונה.
זהו סיפורה של קבוצה אחת מתוך כשלושים אלף ילדים ובני נוער שהועברו או הוברחו בין 1933 ל-1948 מאירופה ומארצות המזרח לארץ ישראל באמצעות 'עליית הנוער'. ספר זה הוא פרי מחקר מקיף ומעמיק הבוחן את 'עליית הנוער', ארגון חדש ומיוחד בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, שנטל על עצמו את האחריות לעלייתם ולקליטתם של ילדים ונערים עולים שבאו בגפם, רובם בלא הורים ומשפחה, והתחייב לשאת בנטל הכרוך בחינוכם ובמחייתם.
דרך ארוכה עבר ארגון 'עליית הנוער', מראשית פעילותו בגרמניה, אז הקפידו אנשיו על הרכבת קבוצות של בני נוער, גיבושם והכשרתם לעלייה, ועד לשנות האופל של השואה וקליטת המוני ילדים ניצולים. אלפי הילדים ובני הנוער שהגיעו באמצעות עליית הנוער לארץ ישראל והתחנכו ביותר מ-300 מוסדות חינוך בקיבוצים, במושבים ובערים. היו אלה ילדים מיוסרים ומיותמים, שעולמם חרב עליהם, ו'עליית הנוער' הייתה לביתם הראשון בארץ וגשר לעולמם החדש.
ספר זה מגולל את תולדות המפעל האדיר הזה באחת התקופות הטרגיות ביותר בתולדות העם היהודי. גורל הילדים מאיר זווית מיוחדת בנוראות השואה. כיצד נקלטו הילדים הללו בארץ ישראל? מה היה ייחודה של 'עליית הנוער'? עם אלו קשיים נאלצה להתמודד? מדוע הייתה מעורבת במאבקים עם תנועות ואישים שונים ביישוב? שאלות אלו ואחרות נדונות בספר זה המבוסס על מקורות ומסמכים שמתפרסמים כאן לראשונה.