שמואליק טסלר מציג בספרו את דמותו ובוחן
את יצירתו של יאיר רוזנבלום ) 1944 – 1996 (, מן
המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי במחצית
השנייה של המאה העשרים. בספר המהודר ורחב
היריעה שני שערים: השער הראשון מספר את
קורות חייו של רוזנבלום בגישה כרונולוגית,
והשער השני עוסק בסגנונו המוזיקלי ובניתוח
שיריו. באמצע הספר משולב מקבץ תצלומים
מרהיבים של רגעים מרכזיים בחייו האישיים
והמקצועיים של המלחין. הספר נחתם ברשימת
מקורות ענפה ובחמישה נספחים: רשימת
התקליטים הכוללים שירים של רוזנבלום; רשימת
פרסומי שיריו בספרים, בחלוקה לפרסומי מילים
ותווים ולפרסומי מילות השירים בלבד; רשימת
שירי המלחינים שאליהם השווה טסלר את שיריו
של רוזנבלום; ואולי החשובה מכולן — רשימת
שיריו של רוזנבלום בסדר פרסומם הכרונולוגי.
כבר במבט חטוף על רשימת השירים, המונה 359
פריטים, שנכתבו בשנים 1965 – 1996 , מתבררת
ההצדקה לכתיבת הספר. אזכיר כמה מן השירים
הבולטים ביותר למאזינים הישראלים המתרפקים
על העבר: 'קרנבל בנח"ל', 'בשמלה אדומה', 'מה
אברך', 'אוריאנה', 'אנשי הדממה', 'שירו של
צנחן', 'גבעת התחמושת', 'הֱֱיה לי חבר הֱֱיה לי אח',
'מוכרחים להמשיך לנגן' ו'שיר לשלום' המיתולוגי
ורב העוצמה, שהיה למשמעותי במיוחד מאז
רצח רבין. בסוף הספר שלושה מפתחות: מפתח
אישים, מפתח שירים ומפתח להקות, תוכניות
ומופעים. כל אלו מעידים על הקורפוס הרחב
והמגוון, שיכול לשרֵֵת חוקרים ואת אוהבי הזמר
העברי לדורותיהם. אחד מיתרונותיו הבולטים
של הספר הוא עושרו האתנוגרפי. טסלר נשען על
ראיונות עומק עם בני משפחה, חברים ועמיתים
לדרך, שסיפרו על אישיותו של רוזנבלום, על
דרכי עבודתו ועל המרחב התרבותי שבו פעל.
חלק משיריו המוכרים והפופולריים של
רוזנבלום נכתבו בעקבות מאורעות בעלי
חשיבות בתולדות המדינה, והם נטועים עמוק
בלב הקונסנזוס התרבותי. טסלר מביא סיפורים
אותנטיים הקשורים למורשת הארץ, למלחמות,
לרֵֵעות, לעוצמה האנושית ולערבות ההדדית
של לוחמים ואזרחים. רוזנבלום היה גם הבולט
מקרב המלחינים והמוזיקאים שפעלו עם הלהקות
הצבאיות, וידוע שסלל לאומנים רבים את דרכם
לקריירה מוזיקלית לאחר שחרורם מהצבא. שיריו
משקפים ומתעדים את תמצית הישראליות — שירי
ארץ־ישראל השזורים בערכי הציונות, האתוס
הלאומי ואהבת הארץ. אם כן ספר זה חשוב כי
הוא מתעד לפרטי פרטים חיי יוצר המשולבים
בהיסטוריה של ארץ, ומנציח רגעים וסיפורים יקרי
ערך בהיסטוריית המלחמות וההווי של הארץ,
שחלקם אף נטמעו בשירה בבית הכנסת במועדי
ישראל )למשל לחנו לפיוט 'ונתנה תוקף', הנאמר
בראש השנה וביום כיפור(. הניתוחים המעניינים
שבספר מאפשרים למחנכים, מורים ומרצים
העוסקים בחינוך מוזיקלי ובמורשת ישראל להציג
לתלמידיהם את הקורפוס הרחב והמשמעותי הזה
בגישה אנליטית היסטורית.
קוראי הספר נחשפים לדמות של יוצר טוטלי,
תובעני ובלתי מתפשר, שפעל מתוך מחויבות
עמוקה למוזיקה ולמשמעותה. רוזנבלום דרש
עבודה מאומצת ברמה גבוהה שנמשכה לא פעם
עד שעות הלילה המאוחרות, ודחה ביקורת על
דרכי עבודתו, ולא פעם התעמת בשל כך עם
הסובבים אותו. הקטעים המעניינים ביותר לעניות
דעתי הם סיפורים מרגשים כמו זה של הפרופסור
להלחנה יצחק סדאי, שרוזנבלום למד אצלו
קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים: סדאי
נתן לרוזנבלום 'ציון 4 אך מצלצל כמו 10 ', והסביר
ש'במוזיקה ]…[ אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה
ומה שעולה על דעתך, אבל לא מחוסר ידיעה,
אלא כי ככה אתה רוצה'; סדאי הבטיח לרוזנבלום
שיהיה מלחין גדול אבל דרש ממנו לדעת את
החוקים )עמ' 21 – 22 (. עוד ראויים לציון תיאור
שיטת עבודתו של רוזנבלום — כיצד היה יושב
עם האקורדיון מוקף בחברי הלהקה ומלמד אותם
את השירים )עמ' 41 – 42 (; אמירתו של רוביק
רוזנטל על כך שזיהה מייד )ולא רק הוא( את רוח
שיריו של רוזנבלום ואת כישרונו הרב )עמ' 47 (;
תיאורי הלחנת הפיוט 'ונתנה תוקף' בקיבוץ בית
השיטה )עמ' 72 – 74 (; תיאור הידידות האמיצה
של רוזנבלום עם הבמאי גדי ענבר, שמעולם לא
קרא לו בשמו הפרטי מפני שאחיו, שגם שמו
היה יאיר, נהרג במלחמת יום הכיפורים ומאז
לא יכול לקרוא לאיש בשם זה )עמ' 83 (, ותיאור
נסיבות כתיבת השיר 'יובלים והראלים', על שני
חיילים בשם יובל הראל שגרו באותה השכונה
בירושלים ושנהרגו בסמיכות זמנים במלחמת
לבנון הראשונה )עמ' 169 (. תיאורים אלה חושפים
היבטים שונים באישיותו של יוצר שעסק בהלחנה
והאהיב מוזיקה על אחרים, ובתוך כך פעל לחבר
בין עולמות, קירב את הציבור החילוני אל זרמים
בתרבות היהודית המסורתית, ושיקע מאוצרות
תרבות זו בשירי זיכרון על לוחמים ובשירים
מהווי הארץ.
דווקא עושרו התיעודי של הספר והיקף הקורפוס
הנפרס בו מחדדים את הצורך בדיון ביקורתי
בשאלות המתודולוגיות והפרשניות העולות ממנו.
בראש ובראשונה בולט היעדרו של מבט־על
סינתטי — תזה מארגנת ברורה שתקשור את שפע
הפרטים לכדי מסר פרשני חד ועקבי. בקיאותו של
המחבר בקורפוס אינה מוטלת בספק, אך לעיתים
נדמה כי רצף פרטי המידע גובר על הניסיון להציע
מסקנות רחבות בדבר ייחודו הסגנוני והתרבותי של
רוזנבלום.
למשל בפרקים העוסקים בפעילותו הענפה
של רוזנבלום עם הלהקות הצבאיות מוצג תיאור
היסטורי מפורט של תרומתו לכל להקה בנפרד, אך
חסרה התייחסות להבדלים סגנוניים, מוזיקליים
או טקסטואליים, בין השירים שנכתבו למסגרות
השונות. הקוראים נחשפים לרשימות שירים
מרובות, אך עשויים לעיתים להתקשות בהבנת
משמעותן בהקשר רחב. סיכום כללי מוקדם של
פעילות זו, הממקם אותה בתוך תולדות הלהקות
הצבאיות ותקופת הזוהר שלהן, היה עשוי להעניק
לקוראים פרספקטיבה רחבה כבר בפתח הדיון.
דומה הדבר בפרק העוסק בפעילותו של רוזנבלום
בזירת הבידור המסחרי: התיאור המקיף יוצר רושם
של מעורבות כמעט בלתי פוסקת, אך הקשרים
בין העשייה התיאטרונית לזו הטלוויזיונית ולזו
הפזמונאית נותרים לעיתים מרומזים בלבד, ואין
דיון במנגנונים האומנותיים או האידיאולוגיים
המקשרים בין תחומי פעילות אלה.
בשער השני של הספר, בפרק 'מבוא למחקר',
המחבר סוקר בהרחבה שיטות ניתוח מוזיקלי
ותיאוריות שונות )מאת פיליפ טאג, ריצ'רד
מידלטון, ברנהרד רימאן, היינריך שנקר ועוד(,
וכן הוא מזכיר את המחקרים העיקריים שנכתבו
על שירים של יוצרים ישראלים כדוגמת סשה
ארגוב )אילנה איבצן( או יוני רכטר )יורם אילן(,
אך אין הבהרה מספקת של הגישה המתודולוגית
שהוא נוקט בניתוח שיריו של רוזנבלום. הבחירה
לנתח את השירים כולם בסולם דוֹֹ, מטעמים של
היעדר תיעוד כתוב מסודר, מעוררת קושי נוסף,
שכן לסולם )המוזיקלי( יש משמעות אסתטית
והבעתית. הביצועים המקוריים כפי שהוקלטו
בתקליטים )אף שאין תיעוד מדויק שלהם בכתב(
ודאי אינם מופיעים כולם באותו סולם, והרי ידוע
שלכל סולם גוון ואופי משלו, המשפיעים על
ניתוח השיר, על אופיו ועל המסר שלו.
בפרקי ניתוח השירים ניכרת עבודה מוזיקולוגית
מעמיקה, אך לעיתים תיאורי ההרמוניה והמלודיה
אינם מגיעים לכדי מסקנה פרשנית ברורה באשר
לטקסט ולמשמעותו. נקודת המוצא של ביקורת
זו היא תפיסה הרואה בשיר המושר מרחב פרשני
רב שכבתי, שמתקיימים בו במקביל טקסט, לחן,
ביצוע והאזנה, וכל אחד מהם תורם לעיצוב
המשמעות. טסלר כותב ש'משמעות השירים
נבחנת כיחידה אחת שלמה' )עמ' 109 (, וייתכן
שכוונתו לְְקשר בין הטקסט למוזיקה היוצר תוצר
חדש. מכל מקום מלחין הופך את חומר הגלם,
טקסט השיר, ליצירה חדשה, שיכולה לשרטט
אירועים שונים מאלה המתרחשים או מתוארים
בטקסט המקורי או לבטא מסר סמוי אחר. 1 מעשה
הפרשנות אינו חד־ממדי, ובחקר שירים יש כמה
רבדים: המשורר )הטקסט(, המלחין )הלחן(,
המבצע )המציג פרשנות משלו( והמאזין )המפרש
הנוסף(. כאשר אנו רוצים לברר מה רצה המלחין
להביע או לְְמה התכוון, אנו למעשה מחפשים
אחר משמעות, והתשובה על שאלות אלו קריטית
עבור המבצע והמאזינים כאחד. דוגמאות כמו
הניגוד שבין הלחן הקליל לטקסט הרציני ב'ליל
חניה' או התנועה המלודית היורדת בבקשת
העזרה שב'היה לי חבר היה לי אח' מזמינות דיון
הרמנויטי רחב ביחסי טקסט ומוזיקה ובמשמעותם
עבור המאזינים. בהקשר זה היעדר התייחסות
לגישות פרשניות כגון ביקורת תגובת הקוראים או
למעמדם של המבצע והמאזינים בתהליך יצירת
המשמעות, מצמצם את הדיון האפשרי.
מתוך תפיסה פרשנית זו מתחדדת הציפייה
לחיבור מפורש בין התיאור המוזיקלי לבין
משמעות הטקסט, חיבור שאינו מתבהר ברבות מן
הדוגמאות האנליטיות המובאות בספר. למשל גם
אם נכון ש'הסקוונצה של מעגל הקוינטות אינה
תואמת במלואה את שורות הטקסט ]…[ מופיעה
באוגמנטציה ]…[ והדרגה השנייה המונמכת
משקפת חוסר יציבות' )עמ' 117 (, אין מוצעת
מסקנה המבהירה במפורש את זיקתו של מהלך
הרמוני זה למשמעות הטקסט ואת תרומתו להבנת
השיר. כך גם בהסבר ההרמוניה של השיר 'גבעת
התחמושת' )עמ' 122 ( ובמקומות נוספים לאורך
הספר )עמ' 126 , 142 – 143 , 162 (. היעדר מסקנות
מפורשות בדוגמאות אלה אינו פוגם בעבודת
הניתוח עצמה, אך מונע את השלמתה, את השגת
תכליתה: בירור תרומת הלחן למשמעות השיר.
1 ע' איזקסון, המלחין כמשורר: הליד במאה ה־ 19 , רמת
גן תשפ"ג; ע' אסף, המוזיקה לפני הכול: על שירת
משוררים והלחנתה, תל אביב 2012 .
דוגמה נוספת: בתיאור הלחן בתחילת הפזמון של
השיר 'היה לי חבר היה לי אח' מצוין 'שימוש רב
בצלילים חוזרים בצעדי סקונדות, בעיקר בירידה'
)עמ' 157 (, ועולה השאלה מדוע הלחן יורד דווקא
ברגע שבו הדובר מבקש עזרה וסיוע בעת משבר.
ההסבר המשכנע שמציע המחבר, שמדובר ב'פיצוי'
טבעי לאחר קפיצות מלודיות, אין בו מענה לחיפוש
אחר משמעות בחירה זו. בהקשר זה ניתן לצפות
לדיון מפורש יותר ביחסי טקסט ומוזיקה: מלחין
עשוי להתייחס למשמעות המילולית של הטקסט,
ואם בחר שלא לעשות כן, ראוי לדון בבחירה זו
או להשוותה לדוגמאות דומות ושונות. היעדר דיון
פרשני מפורש בנקודות אלה מצמצם את האפשרות
להבין את הכרעותיו האומנותיות של רוזנבלום ואת
האופן שבו הלחן פועל כפרשנות פעילה לטקסט.
גם אופן ארגון החומר מקשה לעיתים להגיע
להבנת הדברים. למשל הדיון במאפיינים רומנטיים
במוזיקה ובטקסט של השיר 'יובלים והראלים'
מופיע בהערת שוליים בלבד ולא בגוף הניתוח
)עמ' 165 (, והדבר מחליש את תרומתו הפרשנית.
העמקה פרשנית הייתה יכולה להתאפשר גם
אילו חוברו חלקים שונים בספר על פי זיקתם
הנושאית. למשל התיאור המפורט והעשיר של
תהליך הלחנת הפיוט 'ונתנה תוקף' )עמ' 71 – 76 (
היה יכול להשתלב היטב בניתוח השיר עצמו )עמ'
178 – 196 (. שילוב כזה היה עשוי לצמצם חזרות
ובד בבד להעצים את הניתוח ולהעמיק את הבנת
תרומת הלחן למשמעות השיר. כאמור הספר
מחולק לשני שערים, שהאחד מוגדר ביוגרפי
והאחר מוצג כעוסק במוזיקה ובניתוח השירים,
אך למעשה משולבים בשניהם היבטים ביוגרפיים
ודיונים בשירים. שילוב זה משקף את הזיקה בין
חיי היוצר ליצירתו, אך הוא יוצר לעיתים תחושת
חוסר מיקוד במבנה הדיון.
יש להעיר גם על היעדר תיווך שמיעתי, שהיה
עשוי להקל את קריאת הניתוחים המוזיקליים.
בעידן שבו מחקרי מוזיקה רבים משלבים בדיון
האנליטי תיווך שמיעתי דיגיטלי, היעדר הפניות
לביצועים מוקלטים או לחלופין לתווי השירים
מקשה לממש את הפוטנציאל הפדגוגי והמחקרי
של הספר. ידוע כי קריאה רציפה של ניתוחים
מוזיקליים מפורטים מציבה קושי, והיה ניתן
לגשר על הפער בין הכתוב לבין הנשמע באמצעות
כלים דיגיטליים זמינים. למשל בתיאור הפתיחה
ה 􀄃 כֵֵּלית לשיר 'בשמלה אדומה' )עמ' 26 ( הייתה
הפניה לביצוע מוקלט מסייעת לקוראים להבין
את התיאור המילולי. היעדר תיווך שמיעתי בולט
במיוחד בפרקי הניתוח )עמ' 107 – 357 (, המתארים
את השירים בפירוט רב, ועל הקוראים לחפש
בכוחות עצמם במרשתת הקלטות של ביצועי
השירים ולהשלים באופן עצמאי את ההאזנה.
על אף הקשיים המבניים והפרשניים שהוצגו,
הספר מצליח לשקף את מורכבות דמותו של
רוזנבלום ואת הזיקה ההדוקה שבין חייו ליצירתו.
רוזנבלום היה מוזיקאי מלידה, וכישרונו בלט כבר
בגיל צעיר, בין היתר ביכולתו להלחין ולעבד מתוך
שמיעה וזיכרון מוזיקלי, ללא תיעוד כתוב מוקדם.
אף שבזמר העברי פעלו מלחינים נוספים שתרומתם
לקנון משמעותית, מקומו של רוזנבלום ייחודי
בעיצוב פס הקול של החברה הישראלית. לחניו
נטמעו במרחב התרבותי בישראל והפכו לחלק מן
השפה המוזיקלית המשותפת, הממשיכה לפעול,
להישמע ולהתפרש גם מחוץ להקשר ההיסטורי
שבו נוצרה. חרף ההסתייגויות שהועלו, לפנינו
חיבור חשוב ומקיף המעמיד לראשונה תשתית
מחקרית רחבה לחייו וליצירתו של רוזנבלום
ולתרומתו לתרבות הישראלית, והוא ראוי למקום
של כבוד בספרות המחקר של הזמר העברי