מה מספרת לנו אפנת הלבוש של יהודי בוכרה?

הצצה לארון הבגדים של דבורה דוידוף

כידוע לבושו של האדם מושפע לא רק מטעמו האישי של האדם, אלא גם מבטא שיוך חברתי, תרבותי, גאוגרפי ואף פוליטי.

בחוברת 150 החגיגית של כתב העת ‘פעמים’ לחקר קהילות ישראל במזרח פורסם מאמרה של נעם ברעם בן־יוסף, בו היא מנתחת את התמורות באפנת הלבוש של קהילת בוכרה דרך חמישה תצלומים משפחתיים.

דבורה דוידוף נולדה בשנת 1887 בטשקנט, בת למשפחה יהודית אמידה. בהיותה בת 9 בלבד התארסה לבן דודה המחונן והמבטיח, אברהם. אברהם השתלב בהצלחה רבה בעסקי המשפחה שכללו מסחר באריגי משי וכותנה, ניהול מבשלת בירה, נדל”ן, שיווק מוצרי חקלאות וחיפושי נפט. המשפחה שגשגה ונהנתה מקשרים עסקיים ענפים ומעלייה במעמדה החברתי־כלכלי. 

אך לאחר הנסיקה המרשימה הגיעה ההתרסקות הכואבת, בעת הכיבוש הסובייטי שהצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים ובהמשך קבע כי הם קפיטליסטים וכל רכושם הולאם. מצבה של המשפחה התדרדר. בני הזוג נאלצו להתגרש גירושים פיקטיביים כדי שדבורה תוכל להימלט עם ילדיה לארץ ישראל. אברהם נותר תחת השלטון הרוסי הקומוניסטי, בהמשך ניסה לברוח דרך משהד, אך בדרכו ארצה נרצח ומקום קבורתו לא נודע. דבורה עלתה ארצה והתגוררה בשכונת הבוכרים עד מותה בשנת 1947, בהיותה בת 60 בלבד.

דבורה הותירה אחריה תצלומים מתקופות שונות בחייה. עיון בהם מאפשר תיעוד מרתק של התמורות שחלו בחברה ובסביבה בה חיה, במעמדה ובאופנת הלבוש שרווחו בתקופות שונות בחייה.

בתמונה מיום אירוסיה דבורה לבושה כמיטב המסורת הבוכרית בשמלת משי רחבה, ולראשה כיפה רקומה במשי ובפתילים מוזהבים האופיינית לכלות צעירות וכך גם התלתל הבודד שנופל למצחה:

בתמונה השנייה דבורה יושבת מימין, בעת הריונה. היא לבושה בשמלת משי רחבה מעוטרת בסרטי תחרה המעידים על השפעה אירופית. היא עונדת תכשיטי זהב בוכרים טיפוסים לנשים נשואות אמידות ולראשה כיסוי ראש של נשים לא נשואות או בשנות הנישואין הראשונות. שערה מסודר בתסרוקת צמות מסורתית.

בתמונה נוספת, נראית דבורה מימין, עם ביתה אניוטה בזרועיותיה. היא לבושה שמלת משי צבעונית ומעליה אפודה עשויה אריג משי נוקשה, בגזירה ובתפירה אירופיות לחלוטין.

התמונה הרביעית צולמה בתחילת המאה ה־20 כאשר גברה השפעה רוסית על חיי המשפחה. ברוח התקופה, אימצה דבורה את ההופעה והגינונים האירופים, כפי שרווחו בקרב הבורגנות הרוסית של אותם הימים. לראשה כובע רחב תיתורה, תסרוקתה מוגבהת, שעון שרשרת על חזה ובידה ארנק אופנתי סרוג חוטי כסף.

התצלום האחרון צולם בשנות ה־30 בארץ, כאשר היא נאלצה לוותר על הלבוש והגינונים האירופיים ואימצה את סגנון הלבוש הירושלמי המסורתי. נכדותיה של דבורה מספרות כי אברהם הפציר בה ממקום שבתו ברוסיה לשמור על סגנון לבושה האירופי, אך הוא ודאי לא יכול היה לשער את המציאות בארץ ואת התכתיבים החברתיים ששלטו בשכונת הבוכרים. החזרה של דבורה ללבוש המסורתי מבטאת את השבר הגדול שחל בחייה: אישה נשואה אשר על פי עדויות המשפחה נהנתה מזוגיות מופלאה, נאלצה לוותר על מעמדה הכלכלי־חברתי הגבוה והפכה לאלמנה ובת חסות של משפחתה בחצר הבוכרית השמרנית.

המאמר המלא של נעם ברעם בן־יוסף, התפרסם בגיליון 150 של ‘פעמים’, רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, בעריכת ד”ר יאיר עדיאל.

כתב העת ‘פעמים’ מפרסם אין ספור מאמרים בתחומי התרבות, החינוך, החברה והמורשת העשירה של יהודי ספרד וארצות האסלאם. ‘פעמים’ מבקש לצמצם את הפער ואת תחושת האפליה של יהודי האסלאם בהתייחס למקומם במחקר ההיסטורי, והוא עושה זאת בנאמנות, בהתמדה, בצנעה אך גם בגאווה גדולה מזה 35 שנה.