מאה ילדים שלה

אימא במשרה מלאה

על הקשר המיוחד בין לנה קיכלר-זילברמן ורחל ינאית בן-צבי, על טקס ‘אם השנה’ ועל ‘מסיבת סופרות השואה’ בצריף הנשיא

לנה קיכלר-זילברמן נולדה בשנת 1910 בפולין והייתה אשת חינוך ופסיכולוגית. היא איבדה את בתה היחידה בשואה, ועם סיום המלחמה, בעת שהגיעה למשרדי הוועד היהודי בקרקוב, נדהמה לגלות שם עשרות ילדים וילדות אשר מילאו את משרדי הוועד. היו אלו ילדים ששרדו את השואה. חלקם לחמו לצד הפרטיזנים, אחרים שרדו את מחנות הריכוז או הוחבאו במנזרים ובמשפחות נוצריות. אולי בשל אובדן בתה, היה ברור לה שהיא אינה מסוגלת להותיר אותם שם לגורלם. היא הבינה שתפקידה הוא לגונן על היתומים, להחזיר להם את האמון באדם ולשקם את חייהם. 

לימים סיפרה שאת כוחותיה שאבה מרגע אחד מכונן בחייה שהתרחש זמן קצר קודם לכן: 

‘אני זוכרת היטב את הרגע בו עמדתי ליד גוויית אם, ולמרבה התדהמה גיליתי והנה תינוק חי טמון בזרועותיה הקרות. מן המוות ומן הכיליון זינקו לנגדי החיים. באותו רגע השתנו חיי, השתניתי אני. לא הייתי שוב יהודייה נרדפת ונפחדת… קומתי הזדקפה. הסיטואציה הזאת חזרה אליי פעמים רבות בחיי. עת הייתי שבורה ורצוצה ולא ראיתי טעם בחיי – תמיד הצילו אותי הילדים. בעזרי להם – נעזרתי אני ונבניתי שוב ושוב’. 

היא אספה את הילדים ונדדה איתם לעיירת הסקי זאקופנה שבדרום פולין, שם בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ’אק הקדישה זמן לשיקום הילדים. זו הייתה תקופה יפה, הילדים שיחקו, התפנקו עם קקאו חם, אכלו טוב, למדו והתחזקו. בזאקופנה השיבה לנה לילדים את ילדותם אך התקפות אנטישמיות אילצו אותה לעזוב ולצאת שוב למסע נדודים עם הילדים. היא נמלטה עמם תחת סכנה כבדה לצרפת, שם שהו שלוש שנים נוספות ובסופן עלו לישראל. בארץ נקלטו הילדים בקבוצת שילר ולנה המשיכה  לחיות לצדם במשך שנה. הילדים, שהחיים אילצו אותם לשקר, לגנוב, להכות אם צריך ובעיקר לא להאמין לאף אחד בעולם, החלו להשתקם ולצמוח. צעד אחר צעד שב אמונם בעולם ובבני האדם.

לאחר שנה הרגישה לנה שהיא יכולה לעזוב את הילדים שלה. בשנת 1950 נישאה למרדכי זילברמן. כעבור שבע שנים, בהיותה בת ארבעים ושבע, נולדה בתה היחידה, שירה, לאחר הריון שעליו שמרה מכל משמר. בערב שהתקיים ביד בן-צבי במסגרת קורס ‘אוצרות סודיים בספרייה’ סיפרה שירה כי בילדותה תמיד ליוו אותה מאה אחים… היא הייתה הילדה המאה ואחת של לנה קיכלר-זילברמן.

תמונה: שירה 

עם מותה של לנה, באוגוסט 1987, חשו הילדים יתמות מחודשת, כי מהוריהם הביולוגים התייתמו בגיל צעיר מאוד, ולנה הייתה עבורם אם.

בשנת 1959 הוציאה לאור את ספרה המפורסם ‘מאה ילדים שלי’, אשר היכה גלים בראשוניותו ובייחודו. רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא, התרשמה עמוקות מהספר אשר ללא ספק הקדים את זמנו והציג לראשונה עדויות ילדים בנימה אישית. היא הזמינה את לנה לצריף הנשיא לערב לכבוד צאת הספר.

בנאומה בערב זה סיפרה לנה על הימים הראשונים עם הילדים בפולין, שבהם חיפשה לשווא אחר אנשי חינוך ורפואה שיסייעו לה לטפל בילדים. לא נותרו כאלו. כולם נספו. היא נותרה בלבטיה ימים ארוכים עד שיום אחד החליטה: 

‘לא נחכה לאנשים אשר אינם. ניקח לעבודה נשים מניצולי המחנות, נשים שאבד להן הכול – ביתן, בעליהן וילדיהן, ושנשארו גלמודות בעולם. רק דבר אחד לא אבד להן, והיא – האהבה לילד. נשים כאלה בחרתי לי, וגם אני אחת מהן, ואמרנו לעצמנו: הנה אנו עומדות פה, אימהות שכולות המתאבלות על ילדיהן, בלי כלום: בלי משען בחיים, בלי מטרה, בלי חשק לחיות… ומצד שני – ילדים יתומים, חולים ואומללים, המשתוקקים לשווא להוריהם. הבה ניצור משפחה חדשה שלאחר המלחמה. משפחה של מאה ילדים ועשר אמהות. נאמץ לנו את הילדים האלה, ויהיו הם לנו לילדים ונהיה אנו להם לאימהות. נטפל בהם כבילדינו, נרפא אותם, נחזיר אותם לחיים, נלחץ אותם ללבנו באהבה, נעזור להם להזדקף ולקבל תואר אנוש ובזכות זו נעזר וניבנה גם אנחנו’. 

באותו ערב ישבו בצריף הנשיא גם כמה מהמדריכות אשר ליוו את ילדיה של לנה, והן העידו כי העבודה עם הילדים עזרה להן בתקופה הקשה ביותר בחייהן.

‘ואם כעת אתם רואים מולכם אנשים מלאים, זקופים, בעלי קומה, חקלאים טובים, מרכזי משקים… מורות, אחיות ואימהות מאושרות – אם הנכם רואים נוער חופשי ועליז, אשר איננו נבדל במאומה מנוער הארץ – זה פרייה של אותה האהבה האמהית שמעיינותיה לא דללו אף פעם, לא בימי האימה ולא בתקופה שלאחריה, והיא אשר חוללה את הנס הגדול, נס התקומה והתחייה’ במילים מעצימות אלו סיימה לנה את דבריה.

בערב המרגש שהתקיים ביום ד’, 31 באוגוסט 1959, נכחו גם כמה מ’ילדיה’ של לנה, שבעת ההיא כבר היו בוגרים, ובו הקדישה לנה עותק מספרה לרחל ינאית, שעליו חתמו כשמונים מילדיה וגם כמה מהמדריכות שנכחו בערב. עותק זה שמור בספריית יד יצחק בן-צבי, והוא הוצג לקהל במסגרת הקורס ‘אוצרות סודיים בספרייה’ המתקיים ב’יד’. בהקדשתה כתבה לנה: 

לאמנו ומטיבתנו הגדולה

רעיית הנשיא רחל בן-צבי ינאית

המלווה בלבה החם

את סבל עברנו

באהבה ובהוקרה

לנה וילדיה

תמונה: הספר עם החתימות

טקס ‘אם השנה’

כעבור כשלוש שנים, בכ”ח בכסלו תשכ”ג, נר חמישי של חנוכה תשכ”ג, 25 בדצמבר 1962, הוזמנה לנה שוב לבית הנשיא בירושלים, הפעם לרגל זכייתה בתעודת ‘אם השנה’. בדברי הפתיחה לערב סיפרה רחל ינאית כי בעקבות התייעצות עם ידידותיה בֶּבָּה אידלסון, רחל כצנלסון-שז”ר ולאה גולדברג החליטה להקדיש את האירוע לסופרות השואה. אל הערב הוזמנו סופרות אשר תיעדו אף הן את קורות שעת האופל של העם היהודי. 

תמונה: אישורי הגעה ל”מסיבת סופרות השואה”

מה היה פשר האירוע ומהי הסיבה למסיבה?

מסיבת ‘סופרות השואה’ התקיימה בחנוכה. דווקא ביום חג האורים ביקשה רחל ינאית להאיר את זכר השואה והחורבן, ולהעלות על נס נשים ניצולות שואה המעלות זיכרונות על הכתב וחרף הקשיים חושפות את העדויות. בדברי הפתיחה הביעה רחל ינאית את הצורך הדחוף לחשוף את ההיסטוריה הטרגית של עמנו, בעקבות משפט אייכמן שהתקיים בירושלים שנה קודם לכן, שבו נשמעו לראשונה קולותיהם של הניצולים שחיו בארץ ישראל. 

לנה קיכלר כתבה את סיפורה ואת סיפורם של הילדים ‘מהלב’, בנימה אישית ואינטימית. באותם ימים היו מתנגדים לצורת כתיבה זו בקרב סופרי השואה. ספרות השואה בעשור הראשון למדינה היתה מכוונת לאיסוף תעודות, עדויות ועובדות כדי שהעולם ידע ויאמין. פרסום רחשי הלב לבדם נחשב לא מקובל ולא זכה לתמיכה ולעידוד. 

בשנות השישים ובעיקר לאחר משפט אייכמן מותר היה, לצד העובדות, לגלות גם את חיי הנפש, את החוויה האנושית ואת חווית ילד קטן בימים ההם – החשובים לא פחות מן העובדות ההיסטוריות. לכן הזמינה רחל ‘סופרות שואה’ נוספות, שכמו לנה קיכלר העזו לחשוף את סיפורן, ובדבריה הדגישה את הערך שיש לספרות שנכתבת בנימה אישית:

‘אני יודעת את ספרך, לנה, ‘מאה ילדים שלי’. כמה אוהבים הילדים ובני הנוער בכיתה ז’, ח’, לקרוא בו! אני יודעת כי נכדתי קראה עשר פעמים את הספר הזה. הוא אינו זז מידיה. ילדים מספרים ומביאים את הדי החיים, הדי האסונות, הסבל והעינויים, מה שקרה לעמנו. זה שמעמיק את התודעה העברית, יותר מכל הטפה, וזה מחנך לחיבת העם והארץ. הספרות הזאת מעוררת את הטוב והיפה, העמוק והרגיש ביותר, מה שהיה בלב ובנפש. על כן תבורכי את ותבורכנה כל אלה שהן עמנו היום… אלה המאפשרות לנו להתייחד עם זכר אסוננו. מאושרים אנו שניצלו והצילו. ואת בין אלה. תבורכי על כך.’

הייתה זו הפעם החמישית שבה הוענק בארץ תואר ‘אם השנה’. קדמו ללנה קיכלר דבורה דיין, ממקימי מושב העובדים נהלל, אמו של משה דיין, גולדה מאיר, רחל ינאית ורבקה גובר, ‘אם הבנים’, ממקימי כפר ביל”ו וכפר ורבורג. במלחמת העצמאות שכלה רבקה גובר את שני בניה, ועל שמם נקרא המושב כפר אחים. לאחר המלחמה הקדישה את חייה לקליטת עולים ויחד עם בעלה, מרדכי גובר, ייסדו את מושבי חבל לכיש. רבקה גובר העניקה את הפרס ללנה קיכלר.

באותה עת טרם הונהג ‘יום האם’, למעט בחיפה שבה החלו לציין מועד זה, כפי שהעידה במסיבה בבה אידלסון (ועל כך תוכלו לקרוא כאן) ורחל ינאית הביעה תקווה כי פרס ‘אם השנה’ יכה שורש בארצנו.

באירוע נאמה גם תמר דה-סולה פול, מייסדת ונשיאת ארגון אימהות אמריקניות, נשיאת ‘הדסה’, נשיאת כבוד ארצית של הקרן הקיימת לישראל ופעילה ציבורית, אשר סיפרה על ‘יום האם’ האמריקני: 

‘זה יותר משלושים שנה שאנו באמריקה חוגגות בכל שנה ‘דהר מאטהער’ס דעי’, ‘יום האֵם’, ומכבדות אֵם אחת במדינה בתור אֵם הכבוד. קל מאוד לאהוב ילד, להביא כל קרבן שהוא בעד הילד עצמו. אבל לדעת להיות אֵם למאות ילדים, לכל הילדים שחסרה להם אם, זוהי אימהות חדשה. […] לפני שנה היה לנו הכבוד והניסיון היוצא מהכלל לבקר בנהורה, בביתם של רבקה גרובר (כך במקור) ובעלה מרדכי. שם הרגשנו קדוּשה, שנכנסה ללבנו ושלא נשכחנה לעולם… כמה פעמים מכל מדינות ארצות הברית באו אלינו ואל בית הכנסת שלנו נשים שלא ראו בית כנסת ובית יהודי מימיהן. והן באות אלינו בכל כך אהבה. להן סיפרנו השנה, לנה, את סיפור חייך ונתנו להן את ספרך. ואני יודעת שגשר גדול ויפה נבנה בין אימהות אמריקה ואימהות בישראל ואימהות בעולם כולו’.

לספרה של לנה קיכלר הייתה השפעה עצומה ורבים ניסו להבין מהו סוד קסמו וכיצד זה שהוא מרתק את קוראיו ומשפיע על נפשם עמוקות. לטענת רחל שז”ר, הספר טומן בכוחו יכולות ריפוי ושיקום. הוא הוכחה לטוב ליבו של האדם, לראיית הטוב והיפה באדם אל מול אחד מרגעי השפל הגדולים של האנושות. במובן זה, כפי שאמרה רחל שז”ר, הספר הוא ‘אני מאמין’ גדול ברוח האדם, הוא מבטא גילויי גבורה וניצחון האדם בנסיבות בלתי אנושיות, ומביא עמו גם נחמה גדולה. זהו המסר של ‘מאה ילדים שלי’.

בערב נשאה דברים גם המשוררת לאה גולדברג אשר הציגה את הקונפליקט התמידי שבו נמצאות סופרות השואה: לניצולי השואה קשה לשתוק ולא לכתוב ולספר את סיפורם, אך קשה גם לכתוב ולא לשתוק. ניצולי השואה המבקשים לספר על חייהם מתמודדים עם משימת הכתיבה הקשה ביותר. היא סיפרה שאת שירה ‘אנטיגונה’ הקדישה בעצם לסופרות השואה.

תמונה: השיר ‘אנטיגונה’

בדומה ללנה קיכלר גם  רחל ינאית הקדישה את חייה לילדים יתומים, והיא הייתה להם אם חלופית. את צער האובדן והיגון על מות בנה עלי במלחמת העצמאות ספגה אדמת עין כרם, שם הקימה כפר נוער לילדים יתומים, חלקם ניצולי שואה וחלקם ממשפחות עולים מארצות האסלאם:

‘לעתים, בלכתי לעין כרם, נדמה לי שאני מהלכת לרגלי הר תבור, במקום שבו נפלו בני וחבריו על אדמת הגליל. מעין נדר אני נודרת לעצמי: אם לא זכיתי ליפול במקומו או איתו – אתמסר בכל נימי נפשי לעבודת אדמה זו’. 

את ספרה ילדינו ממזרח וממערב, בו היא מתארת את קורות כפר הנוער, הקדישה רחל ינאית לעלי ולחבריו: 

‘יהיו נא הדברים שהעליתי כאן נר נשמה לזכרו של בני עלי וחבריו מקיבוץ בית קשת, שנפלו במלחמת השחרור ואשר דמותם ורוחם ליוו אותי ועודדוני בכל ימי היותי בכפר הנוער.’