הכותבים: ד"ר אריה איתמר – גיאולוג, היה על האקסודוס כילד ניצול שואה. גילה דגן – ביולוגית, בתו של שלמה טובול, חבר הקבוצה מצפון אפריקה. אלי קורקוס – בעל סטודיו להדפסה אומנותית, בנו של חיים קורקוס, חבר הקבוצה מצפון אפריקה. דינה תבל – ציירת, בתו של שלמה טובול, חבר הקבוצה מצפון אפריקה. יורם תבל – סא"ל במילואים, בנו של גד טובול, חבר הקבוצה מצפון אפריקה.

סיפורה של הקבוצה מצפון אפריקה על סיפון ה"אקסודוס"

ב־11 ביולי 1947 הפליגה מחופי צרפת האונייה "אקסודוס" – יציאת אירופה תש"ז – ובה 4500 מעפילים ניצולי שואה מרחבי אירופה. ההפלגה נמשכה כשבוע ובסופה תקפו משחתות בריטיות את האונייה. לאחר קרב קשה השתלטו עליה, הורידו את המעפילים בחיפה והעלו אותם על שלוש אוניות גירוש שהפליגו חזרה לצרפת. כתוצאה מסירוב המעפילים לרדת בחוף הצרפתי, המשיכו האוניות להמבורג בגרמניה, שהייתה בשליטת הבריטים. שם הורדו המעפילים בכוח ונכלאו במחנות מעצר. התקשורת העולמית ליוותה את הפרשה שהייתה אחד הגורמים להחלטת האו"ם  על הקמת מדינה יהודית בכ"ט בנובמבר. לאחר ההצבעה בכ"ט בנובמבר הצליחו העצורים לברוח מהמחנות בקבוצות קבוצות ולהגיע לארץ.

מאחורי ההפלגה ההיסטורית המפורסמת, יש סיפור שנשאר עלום במידה רבה לאורך השנים: סיפורה של קבוצה מצפון אפריקה ומצרפת שהייתה אף היא על האונייה – כארבעים בחורות ובחורים מתנועת הצופים היהודיים (E.I.F.), שהיו בהכשרה בצרפת לקראת עלייה לארץ. מפקדת ההגנה באירופה העלתה אותם על סיפון אקסודוס כדי לתגבר את הצוות והועידה להם את התפקיד הקשה והרגיש: טיפול ב־4500 מעפילים ניצולי שואה. על קורותיה של קבוצה זו, על התפקיד החשוב שמילאו חבריה תוך כדי ההפלגה ועל האינטראקציה שהייתה להם עם ניצולי השואה על אף הבדלי התרבות והשפה, נספר במאמר זה.

יציאת אירופה "האקסודוס"

התארגנות הקבוצה

תחילתה של הקבוצה בצפון אפריקה. היא החלה בהתארגנויות נוער בתנועת הצופים היהודיים בכמה מקומות ובהם קזבלנקה במרוקו – במיוחד בבית הספר "אליאנס",  אוראן באלג'יריה ותוניס בתוניסיה. במרקש שבמרוקו פעלה תנועה דומה בהשראתו של המנהיג הציוני קרל נטר בשם "כל ישראל חברים".

רוב המשפחות שמהן הגיעו חברי הקבוצה היו משפחות מבוססות ומעורות באריסטוקרטיה הצרפתית בצפון אפריקה. ביניהם היו שעסקו בתעשיית היין באלג'יריה, היו ששירתו בצבא הצרפתי וזכו לאותות הצטיינות, היו אנשי עסקים מצליחים, דיפלומטים, סוחרים ותלמידי חכמים.

בתום מלחמת העולם השנייה, בשנים 1946–1947, הוברחו הצעירים היהודים מצפון אפריקה בעזרת שליחים של המוסד לעלייה ב' והפליגו בנפרד או בקבוצות קטנות לאירופה. הם התרכזו בשתי חוות ליד טולוז: לה רוש ושאטו אסקלקאנז. ללה רוש הגיעו גם פליטים ניצולי שואה מפריז. בחוות אלו הם למדו בעיקר חקלאות ועברית ויחד החלו להתגבש לשתי קבוצות שהיו מיועדות לעלות לארץ ישראל. תוך כדי הלימודים והעבודה בחוות, פרחה האהבה, וכמו שהעידו כמה מהמעפילים, בעיקר מלה רוש: "הגיעו לחווה, הכירו, התאהבו והתחתנו". וכך נוצרו כמה זוגות עוד לפני שהמשיכו בדרכם לארץ. אסתר שריר, בתם של אחד הזוגות – מרגלית סמדג'ה ושמואל דנן  – מספרת: "בימים שהם היו שם הייתה אהבה גדולה, הם התחתנו וכמה ימים אחר כך עלו על האקסודוס". שלמה טובול שהיה ראש הקבוצה מספר שהוא ואשתו שרה שהייתה ניצולת שואה מפריז התארסו בלה רוש והתחתנו בפריז, ו"ההפלגה באקסודוס הייתה בעצם ירח הדבש שלנו". 

ההפלגה לחיפה

הצעירים שהתרכזו בחוות ליד טולוז היו תחת אחריותה של מפקדת "ההגנה" בצרפת, שבראשה עמד משה סנה, שליח "ההגנה" מהארץ. על ה"פרזידנט וורפילד" (שנקראה לאחר מכן "אקסודוס"), אוניית נהרות גדולה שעגנה בנמל קטן ליד מרסיי, היו אמורים לעלות 4,500 מעפילים. משה סנה ומפקדת ההגנה החליטו לתגבר את הצוות המצומצם של האונייה, במיוחד לטובת טיפול במעפילים ניצולי השואה. הצעירים האידיאליסטיים מצפון אפריקה ומצרפת נמצאו מתאימים ביותר למשימה, אף על פי שבאו מרקע תרבותי ושפתי אחר. שלמה טובול, ראש הקבוצה, מתאר בלשון עניינית, כמעט יבשה, את הרגע שבו התבשרו הוא וחבריו על העלייה לאונייה: "השליח שהיה מטפל בנו היה נחשון מקיבוץ גבע. יום אחד הוא בא והודיע לנו: חבר'ה מספיק עם ההכשרה, אתם מצטרפים לעולים ומשתדלים לעלות ארצה" (סרטו של יורם תבל, "גד טובול, תחנות  בחייו", 2008).

הסגולות המיוחדות של חברי הקבוצה, שכונתה "הצרפתית" בגלל שפת הדיבור שלהם, באו לידי ביטוי החל מהעלייה לאונייה ועד לסיום המסע. הם עסקו בטיפול במעפילים ובצורכיהם. הם חוו  את כל התלאות שעברו עליהם, החל מהקרב נגד הבריטים מול חופי הארץ, דרך ההגליה לצרפת ומשם להמבורג בגרמניה. מסירותם לתפקיד ותרומתם עודדה את המעפילים שחוו זה עתה את איימי השואה.בתחילת המפגש, בהעדר שפה משותפת, הייתה חשדנות בין ניצולי השואה לבין חברי הקבוצה ונוצרו אי הבנות ביניהם. אלי קורקוס מספר על קטע שחווה אביו חיים בעלותו לאונייה: "האנשים לא ידעו מיהם, לא דיברו יידיש […] אז אמרו להם שהם יהודים מאפריקה" (סרטם של אריה איתמר ויורם תבל, "מקזבלנקה להמבורג", 2021).

גם שלמה בוסקילה מתאר את המפגש הראשוני: "האנשים אפילו שאלו, הסתכלו עלינו 'מה זה? כהה, עיניים חומות, לא יודע יידיש? אתם באמת יהודים?" שלמה מספר שהוא לא נעלב כי ידע מי הם האנשים האלו: "זה עתה יצאו מהמחנות; איבדו הורים, איבדו ילדים, איבדו משפחה"(סרטם של טל ומיקי רוזנבאום, "אקסודוס 75", 2017). אחד הביטויים המרגשים ליחסם של חברי הקבוצה לניצולי השואה היה אירוע שעליו סיפרה נילי בראונר, בתו של מדריך הקבוצה באסקלקאנז: "כאשר ראו חברי הקבוצה הצרפתית, שהיו לבושים בחליפות כמיטב האופנה הצרפתית, את הפליטים, הישנים על דרגשי העץ באונייה, הם החליטו לתת את החליפות לזקנים שבהם כדי שישמשו מעין כריות על דרגשי העץ הלא נוחים" ("מקזבלנקה להמבורג", 2021).

האונייה על מטענה האנושי הפליגה מנמל סט שליד מרסיי לכיוון הארץ והייתה נתונה למעקב מתמיד של הצי וחיל האוויר הבריטי. סמוך לחופי הארץ כבר היו סביבה שש אוניות מלחמה, אוניית אספקה והיו מטוסים באוויר. לכולם היה ברור שהקרב בלתי נמנע. חברי הקבוצה היו תחת פיקודו הישיר של מיכה פרי, איש הפלי"ם, ששמו המחתרתי היה "גד". פרנסיס פרייג' טובול, אחיו הצעיר של שלמה, קרא לעצמו "גד" מתוך הערצה למיכה. בהכנות הקדחתניות לקראת המאבק היה לחברי הקבוצה חלק פעיל וחשוב. והייתה גם רומנטיקה חוצת תרבויות, שפות ואידיאולוגיות. למשל בין חוה מהקבוצה ההונגרית של "השומר הצעיר" למיכאל, מרוקאי צעיר חבר "הצופים", שגם מתאר: "כל אחד קיבל שמיכה, שמתי אותה שמה, זה המקום שלי יום ולילה. ירדתי לטייל, עליתי לשם, אין שמיכה! אמרתי: חבר'ה איפה השמיכה שלי? אמרו: הילדה הזאת זרקה אותה לשם. מי זו? אמרו: זאת. לקחתי את השמיכה, פרשתי אותה על ידה, כאן אני אשב. דיברנו עברית, דיברנו הונגרית, דיברנו ידיים. בלילה היה אור ירח. היה נחמד, רומנטיקה" (מיכאל איילון (אוחיון), יומן מסע – יולי-ספטמבר 1947).

בהתקרב האונייה לארץ עלה המתח וחיים קורקוס מתאר: "המפקד והקצין הראשון אספו את קבוצת הצפון-אפריקאים והצרפתים וקבוצת השומר הצעיר וביקשו מאיתנו להיאבק בבריטים ולהגן על האונייה. הצפון-אפריקאים היו אחראים להגן על הטלגרף, על חדר המפקד, על הנתב ועל הנווט. עשינו את מה שנדרש מאיתנו!" (חיים קורקוס, יומן אקסודוס,1947). בזמן הקרב הם היו בין הלוחמים הנחושים והגנו בגופם על המקומות האסטרטגיים באונייה ועל מפקדיה. גד טובול מתאר כמה מהרגעים הדרמטיים ביותר לפני ותוך כדי הקרב: "פתאום, התעוררנו בבוקר, היינו מלווים באוניות מלחמה עם רעש של סירנות, לקראת ההתקפה של האונייה (בלילה התחיל הקרב). ובינתיים  הספקנו להכין קופסאות, קונסרבים על הסיפון, זה היה למעשה הנשק היחידי שיכולנו להשתמש בו כנגד הבריטים. נלחמנו נגדם, הם ירדו על האונייה עם חבלים. איזה עשרה חבר'ה (חיילים בריטיים) לקחת בשבי וסגרנו אותם בתוך קבינה באונייה. חששנו שהאונייה הולכת וטובעת, ואז קיבלנו הוראה להפסיק להילחם" ("גד טובול, תחנות בחייו", 2008). כשהאונייה החבולה הגיעה לנמל חיפה, הועברו המעפילים לשלוש אוניות גירוש. אנשי הקבוצה הצרפתית בלטו בין הלוחמים הפצועים וקרועי הבגדים. רובם (אלו מלה רוש) הועברו לאוניית הגירוש הגדולה מבין השלוש, אמפייר רייוול (Empire Rival). ואילו אנשי אסקאלקנז הועברו לאונייה "אושן ויגור". מיכה פרי (גד), שהיה באונייה הגדולה,  החביא את אחד הפצועים (שרלו-דוד הטוניסאי) אצל משפחה של ניצולי שואה וכך מתאר אריה איתמר, שהיה ילד באותה משפחה, את המפגש: "הביאו אותו אלינו, שני מפקדים של הפלמ"ח (גד וסימה), אמרו לנו: 'אתם מחביאים אותו אצלכם, הוא יהיה בן דוד של אמא, כי הבריטים מחפשים אחריו ורוצים לשפוט ולכלוא אותו'. הוא נלחם קשה בבריטים וכנראה החטיף להם הרבה מכות. הם גם ירו בו והוא היה פצוע […] אני הייתי בן שמונה וחצי וכל הלוחמים היו גיבורים" ("מקזבלנקה להמבורג", 2021; "ישראל היום", 3.1.2020).

מחיפה להמבורג דרך פורט דה־בוק

עם שלושה הרוגים ו־146 פצועים, היה מסע התלאות של המעפילים, כמו גם הליווי התקשורתי סביבו, רק בתחילתו. התקשורת צבאה על אקסודוס החבולה עוד בנמל חיפה וביתר שאת סביב אוניות הגירוש כאשר התברר שיעדן אינו קפריסין, אלא  שהמעפילים מוחזרים לאירופה, זו הפעם הראשונה. כוונת הבריטים הייתה שהמעפילים ירדו בנמל פורט דה-בוק בצרפת ובכך לסיים את הפרשה, אך המעפילים התעקשו וסירבו, "היעד היחידי", אמרו, הוא "ארץ ישראל". למרות הצפיפות, התנאים הסניטריים הנוראיים והלחץ הנפשי, ההתנגדות נמשכה והמעפילים גילו נחישות בלתי רגילה. סייעו להם אנשי "ההגנה" בחוף אך תפקיד חשוב בעידוד המעפילים היה לקבוצה הצרפתית. בזכות השפה הם היו החוליה המקשרת בין המעפילים לבין שלטונות צרפת בנמל וביניהם ובין העיתונות הצרפתית. מיכאל אוחיון, אחד מחברי הקבוצה, אף התראיין לאחד העיתונים. הריאיון פורסם בכל האזור ותרם לגיוס דעת הקהל הצרפתית לטובת המעפילים. דובר המעפילים היה חבר הקבוצה – שמואל דנן. כשנואשו הבריטים מלשכנע את המעפילים לרדת לחוף, הם נקטו עוד צעד דרמטי: איום על ניצולי השואה שיוחזרו לגרמניה. מעבר לגל רגשות אנטי־בריטי שגאה בעולם סביב החלטה זו, גם המעפילים היו נחושים שלא להיכנע, אך ההחלטה השרתה עליהם דיכאון וחשש רב. את הרגשות הקשים ניסו להפיג שני גורמים: משה סנה מפקד ההגנה שסובב סביב האוניות בסירה עם רמקול והודיע למעפילים שלא לרדת בצרפת, כי ההגנה לא תזנח אותם ותעלה אותם לארץ בהזדמנות הראשונה; ואנשי הקבוצה הצרפתית, שדיברו עם האנשים, עודדו את רוחם והיו באופטימיות שלהם השראה למעפילים.

המסע מפורט דה־בוק להמבורג עבר ללא אירועים מיוחדים. בהגיע האוניות להמבורג, הורידו הבריטים את כולם, תוך גילויי אלימות, מול עיניהם של הגרמנים שהצטופפו בנמל ומול עיניהם של עשרות אנשי תקשורת. הבריטים העלו את הפליטים לרכבות עם חלונות מרושתים שהובילו אותם לשלושה מחנות מעצר ליד העיר ליבק. הקבוצה הצרפתית והמעפילים שהיו על האונייה "אמפייררייוול" הועברו למחנה אמסטאו ואנשי אסקלקאנז הועברו עם מעפילי "אושן ויגור" למחנה פפנדורף. באמסטאו שיכנו את הקבוצה הצרפתית עם אנשי "השומר הצעיר" מהונגריה באותו הצריף, ובין שתי הקבוצות התפתחו יחסי קרבה וידידות. אך השהות במחנה לא ארכה זמן רב. עם התקרב כ"ט בנובמבר, גברה ההתרגשות במחנות וכולם הרגישו שמאבקם הכריע את הכף בדעת הקהל העולמית לטובת ההחלטה ההיסטורית. מיד עם קבלת ההחלטה באו"ם החלו להוציא את תושבי המחנות, ובעזרת דרכונים מזויפים העלו אותם לאוניות נוסעים לארץ ישראל. את הנותרים העלו מיד אחרי קום המדינה. את רגע ההגעה לארץ מתארת אסתר שריר, מסיפוריהם של הוריה, מרגלית ושמואל דנן:  "כשהם הגיעו לחופי הארץ, ההתרגשות, זה פשוט לא יאמן. עד השנים האחרונות היא (מרגלית) כל פעם סיפרה שכשהם הגיעו לישראל כולם פרצו בבכי, וזה היה מרגש, הם לא הפסיקו להתרגש מהדריכה על אדמת הקודש הזאת, והם לא הפסיקו לבכות ולנשק את האדמה". ("מקזבלנקה להמבורג", 2021).

אפילוג

בהגיעם ארצה גויסו חלק מחברי הקבוצה הצרפתית לפלמ"ח ושאר חברי הקבוצה הגיעו לקבוצת גבע, כפי שהנחה אותם המדריך שלהם בחוות לה רוש – אליהו נחשון. עם פרוץ מלחמת העצמאות, השתתפו חברי הקבוצה בהדיפת הצבא העיראקי של קאוקג'י, מעמק יזרעאל. כעבור שנה, בהפוגה הראשונה, ובהחלטת מוסדות ההתיישבות, הועברו חברי הקבוצה לנווה אילן – לחזית בהרי ירושלים, ובמסגרת חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, לקחו חלק במאבק על פתיחת הדרך לירושלים.

תודה רבה לחברינו מהדור השני לקבוצה, שתרמו סיפורים ותמונות למאמר זה: רותי אקר, בתם של מיכאל וחוה אוחיון; עופר ברונשטיין, בנו של שרלו־דוד ברונשטיין, מיכל טל, בתם של שלמה בוסקילה ורחל קורסיה; ואסתר ויוסף שריר, בתם ובנם של מרגלית ושמואל דנן.

לעיון נוסף:

1.  א' חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990.

2. א' איתמר, ערפילים ערפיליים, "מורשת" גבעת חביבה, 2019.

3. ח' סעדון, מרוקו, מכון יד יצחק בן־צבי, 2004.

4. מ' אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מרוקו בזמננו, מכון יד יצחק בן־צבי, 1978.

5. סרטם של א' איתמר וי' תבל, "מקזבלנקה להמבורג", 2021.

  1. Hello! Do you know if they make any plugins to assist with Search Engine Optimization? I'm trying to get my website to rank for some targeted keywords but I'm not seeing very good success. If you know of any please share. Thank you! You can read similar text here: GSA Verified List
  2. Hello! Do you know if they make any plugins to assist with Search Engine Optimization? I'm trying to get my blog to rank for some targeted keywords but I'm not seeing very good results. If you know of any please share. Many thanks! I saw similar article here: List of Backlinks
  3. Howdy! Do you know if they make any plugins to help with Search Engine Optimization? I'm trying to get my blog to rank for some targeted keywords but I'm not seeing very good gains. If you know of any please share. Appreciate it! You can read similar text here: Najlepszy sklep

הגב לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *