הנישואים מילאו תפקיד חשוב ביותר במחזור החיים היהודי המסורתי. מחשבה רבה וגם ממון הושקעו בתכנון האירועים הקשורים לחתונה ולטקסים שקדמו לה, כשהמטרות הן: גיבוש הקשרים בין משפחות בני הזוג, גיוס סכומי כסף, ארגון נדוניה והכנת הטקסים הנלווים להקמת בית חדש בישראל, כולל מאכלים מיוחדים לכל טקס.
מנהגי החתונה וטקסיה משקפים במידה רבה, את הנורמות, ההווי והמנהגים שהיו נהוגים בקהילות היהודיות בתפוצות השונות, ולכן ניתן לראות – בצד קווי דמיון – את הבדלי התרבויות הנהוגות בארצות שונות בהן חיו היהודים. ההבדלים מתבטאים בלבוש, במאכלים ואפילו במסמכים הקשורים לתהליכי הנישואים: כתבי שידוכים, כתובות, תעודות נישואים ועוד. בארכיוני יד יצחק בן-צבי מצוי חומר תיעודי מרתק ומגוון של מסמכים מקהילות שונות, כולל ארץ ישראל, ממנו ניתן ללמוד על מנהגים ונורמות מגוונים, הקשורים בחתונה ובכל מה שקדם לה.
אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא” (בראשית רבה ס”ח)
בחברות מסורתיות, ברוב המקרים, לא הושתת הזיווג לנישואים על אהבה רומנטית או בחירה אישית של בני הזוג. הנישואים תוכננו והוצאו אל הפועל על ידי הורי הזוג, ועל פי רוב גם בהתאם לשיקוליהם. בחירת ההורים (לעיתים בעזרת תיווך של שדכנים) הייתה בהתאם לקריטריונים חברתיים ומשפחתיים הקשורים לייחוס אבות, למצב כלכלי ולמעמד המשפחה בקהילה. בתעודות שונות העוסקות בתנאי הנישואים נמצאו עדויות על משא ומתן שהתנהל בין ההורים לגבי גובה סכומי כסף, רכוש, מתנות וכדומה. בתנאים המקובלים היו, למשל: מגורים אצל הורי החתן, שיתוף החתן בעסקיו של אבי הכלה, ושותפות בנכס כלשהו המניב רווח עתידי לזוג הצעיר.
כך לדוגמה, הבטיח ירחמיאל שטיינברג (מראשוני המושבה מוצא) נדוניה, שכללה 15 דונם בכרם במוצא ושני חדרים בביתו לחתנו משה בוגרד (תרפ”ח)
התחייבות לנדוניה מאת ירחמיאל שטיינברג – אוסף שלום ויונה באגד, ארכיון התמונות, יד בן צבי
פעמים רבות, לאחר שנמצא הזיווג וניתנה הסכמה להצעת השידוכים, התקיים טקס מלווה בכיבוד. ההסכמה הייתה מחייבת, והיו קהילות בהן נחתם שטר התנאים בנוכחות עדים; ביטול הזיווג עליו הוסכם, גרם לפגיעה בכבוד המשפחה, ועל כן הוטלו על המבטלים קנסות כבדים. דוגמאות מעניינות להסכמות בין המשפחות של בני הזוג ניתן למצוא בפנקס שידוכין מירושלים משנת תרפ”ז (1927): “שלמה בן יהודה כהן תכשיטין לפי”כ (לפי כבודה) הכלה חנה בן נסים מלמד נדוניה לפי”כ החופה תיערך בניסן הבעל”ט. חו”ג (חוב גמור) קנס חמש לי”מ (לירות מצריות)”, וגם – “החתן מרדכי בן אברהם נסים בער תכשיטין לפי”כ הכלה מרים בת אברהם פרחי מזומנים 100 לפני החתונה נדוניה לפי”כ ארון וראי מכונת תפירה ברגל החופה לא יעבור מחג השבועות התרפ”ז”
[ספריית יד בן-צבי, כ”י 3742]
שטר חיוב בענייני שידוכים מחאלב [1828?], כתוב ארמית [אוסף התעודות, תיק 302 תעודה 16]
בשטר עצמו מצויין תאריך עריכתו, ובו התחייבות לקיים את טקס הנישואים לא יאוחר ממועד מסויים. בנוסף כתוב: “אם עבר הזמן ולא נשא חייב עצמו המשודך הנזכר לתת למשודכתו בכל שבוע חמישה גרוש בשביל מזונות האשה עד שתינשא.”
שטר שידוכין, לפי מנהג יוצאי ספרד, בין אברהם דאנה למשפחת יונה ארואסטי, ד’ כסלו תש”ב, ירושלים [אוסף דאנה-לשם, ישראל נגלית לעין, קרית טבעון]
בשטר יש התחייבות הדדית של בני הזוג לגבי קביעת מועד לנישואים “לא יאוחר משבועות”, ובצד המועד יש התחייבויות כספיות.
“בואי כלה” עם הנדוניה
הנדוניה היא הרכוש שהביאה משפחת הכלה לבית חתנה, והכנתה הייתה תלויה גם במצב הכלכלי של המשפחה. הנדוניה כללה פריטים אישיים של הכלה: מלבושים, כלי מיטה, וילונות ועוד. במקרה של גירושים, הייתה רשאית הכלה לקבל בחזרה את רכוש הנדוניה שהביאה עמה, וכך היה גם במקרה של מות בעלה. לשם כך, נעשה רישום מדויק של הנדוניה, אשר נועד להבטיח לכלה את זכותה לקבל בחזרה את רכושה. לעתים הופקד הרישום במשרד הקהילה או בבית-הדין.
בתמונה: אוסף התעודות, תיק 264, תעודה 8
“והרי שטר כתובתך”
הכתובה היא חוזה הנישואים הנערך בין איש לאשתו, ובו נוטל החתן על עצמו התחייבות כלפי כלתו. מטרתה להבטיח את עתידה בחיים המשותפים, או במקרה של גירושין או אלמנות. את הכתובה קוראים בטקס הנישואים, ביום החתונה. היא נפרשת לפני האורחים בחופה, ותוכנה מוקרא בפומבי כדי להצהיר על פרטי תוכנה. כך למשל, בכתובה מאיזמיר מתרע”ב (1912) מתחייב החתן יעקב יוסף…די ג’אביש ‘שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ולא יגרשנה כי אם מדעתה … ורשות בית דין‘
בתמונה: [מכון בן צבי, כתובה 32 מאיזמיר (תרע”ב)] [ראו באוסף הכתובות באתר הספרייה הלאומית]
קיימים ניסוחים שונים של שטרי כתובה מקהילות שונות, אך הלשון הבסיסית של הכתובה היא ארמית (השפה הראשית של המסמכים בתקופת חז”ל). בנוסח הפתיחה נרשם תאריך החתונה וגם שם המקום בו נערכה.
מרבית הכתובות מקושטות ומאויירות באיורים רבים בלא השארת שטח ריק וחשוף; וזאת- כדי למנוע הוספה על תנאי הכתובה או שינוי בתוכנה. היו קהילות בהן נהגו לפרט את פרטי הנדוניה שהביאה הכלה, כמו כסף, תכשיטים ופרטי לבוש. לעתים אף צויינו התחייבויות החתן כלפי הכלה, כגון, שלא לצאת מהארץ בה חי הזוג חיים משותפים.
כך למשל בכתובה מירושלים תרע”ז (1916) התחייב החתן שלמה בן חיים דוד פריסיאדו סורנאגה שלא ישא שום אשה אחרת עליה אלא אם כן שהתה עמו חמש שנים רצופות ולא ילדה לו, ושלא יעבור מאר”ץ (ארם צובה) או מאלכסנדריה (מצרים)… עד שיניח לה גט של זמן. [מכון בן צבי, כתובה 272, ירושלים תרע”ז]
מעניינת התעודה המצויה בארכיון יד יצחק בן-צבי, בה רשום נוסח הכתובה עם שמות מייצגים כגון, “משה בן עמרם” החתן הנושא לאשה את “צפורה ב”ר יתרו” , כטופס קבוע למילוי פרטי החתן והכלה בעת הצורך, בחתונות שיתקיימו בקהילה. במעמד החתונה נפרשה הכתובה לפני האורחים ותוכנה הוקרא כהכרזה, ולאחר הטקס הופקדה בידי אם הכלה. היו קהילות בהן היה נהוג להפקיד את הכתובה או עותק ממנה במשרדי הקהילה.
שבלונה לנוסח כתובה ממונסטיר (מקדוניה), תקע”ז (1816/7) [ספריית יד יצחק בן צבי, אוסף התעודות, תיק 169, מס’ 11]
לשמח חתן עם הכלה
לטקס החתונה נלוו שירים מיוחדים שחוברו במיוחד לכבוד הכלה על ידי החתן או על ידי בני משפחה וידידים של בני הזוג. לעתים השירים לכבוד החתן והכלה היו ארוכים בנוסח פיוטים, ולעתים היו בנויים כאקרוסטיכון עם שמו של החתן ו/או של הכלה ואפילו של מחבר השיר.
שיר אקרוסטיכון שחובר לנישואים של מאיר מרקוזה עם שושנה שידלובר בל”ג בעומר תרצ”ו -10.5.1936 – [משפחת דני וצביה לודמר, ישראל נגלית לעין, קרית טבעון]
המצווה “לשמח חתן וכלה” יצרה מנהג של חיבור חידות בנושאים שונים, כדי לשעשע את בני הזוג ואת האורחים. נהגו לחלק אותן כמה ימים לפני החתונה, ועל פתרונן הכריזו בתום הטקס. כתבי החידה הוקדשו לחתן ולכלה עם שמותיהם המפורשים, ולעתים נרשם גם שם המחבר שהוצפן באקרוסטיכון. אופנה זו של כתבי חידה היתה נהוגה בקרב קהילות בהולנד ובאיטליה, במיוחד במאות 17-19.
וזאת לתעודה
רישומי הנישואים היו חשובים לשם שמירה על טהרת הזיווג, כיבוד ההסכמים שנחתמו, ועמידה בהתחייבויות שנטלו על עצמם בני הזוג, ובעיקר בנוגע לזכויות האישה. התעודות מעידות, כי בעת הצורך ניסו הנשים לממש את זכויותיהן המעוגנות בכתובות וברישומי הנישואים. מהתעודה מהעיר חאלב ניתן ללמוד על פנייה של אלמנה בשם “רחל מב”ח בת אברהם נוואשי הלוי נ”ע” המבקשת “להגבות לה סכי כתובתה והוציאה שטר כתובתה מתחת ידה” (הקטע הרלוונטי מודגש בקו תחתי). בתעודה מצויין גם מועד נישואיה והסכום שהוקצב לה כנגד שטר הכתובה, בהתאם לכתוב בו.
ספריית יד יצחק בן-צבי, אוסף התעודות, תיק 302 תעודה 13 [פרט]
ההשקעה הרבה בכל הקשור לנישואי בני זוג, כפי שמשתקפת בתעודות, מעידה על חשיבותם של הנישואים ביהדות בדורות השונים בכל קהילות ישראל, על המחויבויות החברתיות והכספיות, כמו גם על השמחה המלווה את האירועים הללו.
