עלי בן־צבי

עֵלי, בנם השני של רחל ינאית ויצחק בן־צבי, נולד בחורף תרפ”ד (פברואר 1924). באותו שבוע עברו בני הזוג למגורים בצריפם החדש בשכונת רחביה, וכך היה עלי לילד הראשון שנולד בשכונה שאך זה נוסדה. הוריו החליטו לקרוא לו עלי, כי זמן קצר לאחר לידתו התנהל בהסתדרות דיון על בעיות העלייה.

בעיות היישוב, אדמה ואדם

בני הזוג בן־צבי, בדומה לכמה משכניהם ברחביה, היו מחשובי הפעילים במוסדות היישוב העברי. בשעות הממושכות של שליחותם נותרו עלי ואחיו הגדול עמרם בהשגחת הסבתא, שושנה לישנסקי (אמה של רחל ינאית). בזמן הישיבות שנערכו בצריף היו עלי ועמרם מתרוצצים בין רגלי המבוגרים וקולטים באקראי מונחים מאתגרי היישוב: עלייה, התיישבות, נשק, בריטים… עלי הפעוט אהב מאוד לסייע לפועלות המשתלה שהקימה רחל ינאית סמוך לצריף, עזרה שפעם כמעט עלתה בחייו, כשטיפס ונפל לתוך חבית מי השקיה.  

בימי מאורעות תרפ”ט, בעוד אימו ואביו עסוקים מחוץ לבית בהגנת היישוב היהודי בירושלים, התייצב עלי בן הארבע וחצי בפתח הצריף שבו נותרו רק הוא וסבתו (עמרם נשלח לחיפה). על שכמו הרכיב ‘רובה’ עשוי משני מקלות וחבל ולסבתא שושנה אמר בגאווה כי הוא שומר עליה, בהיותו כעת ” הגבר היחידי בבית”. כששמע שהותקף משק הפועלות של אימו בתלפיות, חשש שהפורעים באו לקחת את האדמה שנועדה לשתילים ושאל בדאגה “אימא, מה יהיה בלי אדמה?”. יוסף נחמני כתב לימים כי מאימו ירש עלי את אהבת האדמה, ומאביו – את אהבת האדם.

עלי למד בגימנסיה רחביה ששכנה בקרבת צריף המשפחה, והיה ילד שקול ואחראי ובעל מוסר מפותח. בשנה השמינית לחייו החליט להתעמק ביהדות ובמשך קרוב לשנה אף התנזר מיין ומבשר, כנזיר מקראי. כשהתבגר היה חניך נלהב ומדריך אהוד בתנועת ‘המחנות העולים’. במאורעות המרד הערבי (תרצ”ו-תרצ”ט) היה קשר ב’הגנה’, ובשולי מחברתו הופיעו איורי חומה ומגדל. יחד עם חבריו לכיתה יצא בחופשות למחנות עבודה במשקים חקלאיים, והשתוקק לעבור לבית ספר חקלאי, כאחיו לפניו.

בסיום שבע כיתות בגימנסיה, עבר ללמוד בבית הספר החקלאי ‘כדורי’ שבגליל התחתון, סמוך לכפר תבור, המקום שבו היו הוריו בין מייסדי ‘השומר’. בבחינות הכניסה למוסד כתב חיבור בנושא ‘מדוע אני בוחר בחקלאות כמקצוע חיי’. הוריו התגאו בהיותו ‘פלאח גלילי’, בדומה ליהודי פקיעין שבהם ראו שריד היסטורי לרציפות הישיבה היהודית על אדמת הארץ. עלי היה פעיל במועצת התלמידים, ויחד עם כמה מחבריו הצטרף לפלמ”ח. בעקבות טיול עם חברים, ביקש מאביו – חוקר הארץ ויושב ראש הוועד הלאומי – לשלוח לו מפות ומידע על הנחלים, על הכפרים הערביים ועל המושבות היהודיות בגליל התחתון.

בקיץ 1942 סיים עלי את שתי שנות לימודיו ב’כדורי’, ויצא עם חבריו להכשרה צבאית וחקלאית בקבוצת כנרת. ממכתביו עולים לבטים אם להתגייס לצבא הבריטי, כפי שעשה אחיו הבכור עמרם, או להישאר בשורות הפלמ”ח. לבסוף החליט, לאחר התחבטות קשה ודיונים עם חבריו, שהאתגר בארץ ישראל חשוב יותר, והוא עבר עם אנשי פלוגה א’ של הפלמ”ח לקיבוץ יגור. בחורף 1944 יצאו למסע אימונים בנגב, במהלכו נפצע עלי במכתש הקטן (מכתש חצרה), וחבריו חילצו אותו בשביל הנקרא ‘מעלה עלי’ עד היום.

באוגוסט 1944 הקימו עלי וחבריו לפלוגה א’ יישוב ראשון של הפלמ”ח, לא הרחק מבית הספר ‘כדורי’, שרובם היו בוגריו. רחל ינאית בן־צבי, שבדיוק שבה מלווייתו של ברל כצנלסון בכנרת, הצטרפה אל בנה ואל חבריו בעלייתם המהירה לקרקע בנוסח ‘חומה ומגדל’. בדמיונה נראו מקימי היישוב כחבריה – זייד ובקר וחבריהם – השומרים בסג’רה הסמוכה דור קודם לכן. שם היישוב – בית קשת – נבחר בהמלצת יצחק בן־צבי  בהשראת הפסוק מקינת דוד “ללמד בני יהודה קשת”.

להקים בית, לאחוז בקשת

עלי, שידע לדבר ערבית ואנגלית, נבחר למוכתר הקיבוץ ויצר יחסי ידידות עם התושבים היהודים והערבים בסביבה. מנהל ‘כדורי’, נתן פיאט, היה גאה בבוגריו וסייע להם מדי פעם בעצה ובחומר. חברי בית קשת כינו את עלי ‘קולקה’, כנראה על שם דמות נער שהיה מדריך ומחנך בסרט קולנוע רוסי. במכתבים להוריו, לאחיו ולדודתו (בתיה לישנסקי) הוא תיאר בשמחה את העבודה החקלאית ואת התפתחות המשק: “חוויה גדולה היא לקצור בפעם הראשונה את שזרעו ידינו”, כתב בסתיו 1945. את הוריו שיתף באתגרי הקיבוץ הצעיר, בעיקר רכישת האדמות ועיבודן, אך לא הירבה לבקש עזרה למרות ידידותם עם בכירי המוסדות. הוא ביקש לבנות קיבוץ גדול שיוכל לקלוט הרבה עולים. מאחיו ביקש “תנסה לכתוב פעם בכמה חדשים, אחרת, פשוט תשכח את צורת הא”ב”.

ממכתביו משתקף גם המתח הביטחוני הגובר, בעיקר החל מראשית 1947. באותה שנה גם היה לבן זוגה של פנינה דרומי, בת נהלל, שאותה הכיר לראשונה בהיותו תלמיד ב’כדורי’. בינואר 1948, לאחר נפילת הל”ה שאת חלקם הכיר היטב, כתב עלי לפנינה כי “אסור שתיפול רוחנו אם גם ירבו הקרבנות”. בצד דאגתו לחריש ולזריעה, כפלאח אמיתי היה עלי המוכתר טרוד בענייני ההגנה והקשר של קיבוצו. להוריו המודאגים מהמצב הביטחוני בגליל כתב “עלי לדאוג לכם יותר, כי בירושלים המצב חמור ביותר”.

עלי ופנינה החליטו למסד את חייהם יחד ולהתחתן בפורים, י”ד באדר ב’, 25 במרס 1948. מהורי כלתו ביקש עלי כמתנת חתונה ספרים לספריית הקיבוץ. את מתנת הוריו, טיול באירופה, ביקש לעכב לזמן בו ידעכו הצרכים הבוערים ב’נקודה’ שבאחריותו – העבודה החקלאית ובעיות הביטחון במשק. עשרה ימים לפני החתונה, ב־15 במרס, הלכו פנינה ועלי לחנות התכשיטים היחידה בעיר הסמוכה, עפולה, ובחרו את שתי הטבעות הזולות ביותר שהיו שם למעמד החופה המתקרב. באותו יום מאושר נשלח מנהלל נוסח המודעה לפרסום בעיתון ‘דבר’, ועלי בישר על כך במכתב להוריו.

היה זה מכתבו האחרון אליהם. למחרת, בבוקר 16 במרס 1948, יצא עלי לסיור חמוש בשדות הקיבוץ יחד עם שבעה חברים. הם נקלעו למארב מתוכנן של בני שבט ערב א־זביח השכן ובקרב שהתפתח נהרגו שבעה מהם, ובהם עלי. גופותיהם הוחזרו רק לאחר שלושה ימים, בתיווך בריטי, ונטמנו בבית קשת. עמרם בן־צבי, שהיה נהג בשיירות לירושלים ושמע על מות אחיו מאחד המלווים, הצליח להגיע ללוויה. גם הוריו הגיעו מירושלים, למרות הסכנות בדרכים, ובדרך לחש יצחק לרחל: “היו לנו שתי עיניים, עמרם ועלי, עכשיו נעקרה לנו אחת מהן”.

מבית קשת נסעו עם פנינה לבית הוריה בנהלל. מחדרם בבית קשת לקחה פנינה את תעודת ‘מפקד העם’ של עלי ושמה בתוכה את טבעתה שלא זכתה להגיע למעמד החופה. יצחק בן־צבי קרא בביתם מספר התנ”ך שלו את ‘קינת דוד’, שבהשראתה הציע את שם היישוב שאותו הקים בנו ועל אדמתו נפל. כעבור חמישים שנה סיפרה פנינה בכנס ביד בן־צבי:

“בסוף ההלוויה לקחו אותי רחל ויצחק, הוריו של עלי, הביתה לנהלל. הגענו מאוד רעבים. מכל עבר החלו להגיע נשות נהלל והביאו עמן מגשים עמוסים באוכל שהיה מיועד לחתונה. סעדנו בדממה, דממת מוות. כמנהג הימים ההם, כולם היו חזקים למראית עין, ואף אחד לא בכה לעיני כל”.

מנהלל נסעו לתל אביב, ופנינה נותרה שם למשך שבוע. “ערב־ערב הלכתי להצגה ‘הוא הלך בשדות’ בקאמרי”, סיפרה כעבור יובל שנים, “והאבל שלי השתלב באבלה של מיקה בהצגה על נפילת אורי”. ההורים השכולים הקדישו מקום בצריפם לפינת זיכרון לעלי, ויסדו קרן ספרים לזכרו. רחל ינאית שמרה על קשר מכתבים חם עם פנינה, האלמנה בת העשרים, דאגה לה ואף אירחה אותה בירושלים. במכתביה לפנינה הרשתה לעצמה האם השכולה, שבדומה לבני דורה לא בכתה בפומבי, להביע את כאבה: “באווירת הצריף שלנו, כמו על הקבר בבית קשת […] יגון וצער עד כלות הנשמה – למה לא באתי אני במקום עלי”, מהדהדות שורותיה את דברי המלך דוד על אבשלום, “…אני תפילה שתמצאי סיפוק לנפשך ומרגוע ללבך, וזכרו של עלי יישאר ברוך בלבך […] ואני עד סוף ימי אשמור על הקשר הנפשי איתך”.

בראשית שנות החמישים החליטו רחל ינאית ויצחק בן־צבי לתרום את הצריף המשפחתי שבו גדל עלי לקיבוץ בית קשת, כדי שישמש בית תרבות. הקיבוץ עמד מאז 1948 על הגבעה שבשוליה נערך הקרב, כפי שתוכנן טרם נפילת חבריו. בראש הגבעה הוצבה ב־1958 אנדרטה לנופלים שפיסלה בתיה לישנסקי, דודתו האוהבת והאהובה של עלי. לפנינה העניקה בתיה פסל ראש של עלי, עשוי ברונזה, והוא ליווה אותה כל ימיה. בראשית שנות האלפיים החל שיקום צריף הנשיא, שהוכר כאתר מורשת לאומית ועוצב מחדש. כעבור זמן מה זכה גם צריף בן־צבי המקורי בבית קשת להכרה דומה ולשיפוץ, והוא משמש כיום מרכז הנצחה חינוכי למשפחת בן־צבי.

פנינה, אלמנה־בטרם־כלולות, נישאה כעבור שנים לעיתונאי רוברט גרי והייתה לאשת תיאטרון פעילה. בשנת 2008 כתבה פנינה הצגת תיאטרון על אהבתם שלה ושל עלי בן־צבי על רקע מלחמת העצמאות. המחזה ‘סיפור אהבה ארץ ישראלי’ זכה להצלחה ועוּבד בהמשך לספר ולסרט. זכרו של עלי מונצח כיום בצריף בבית קשת, במעלה במכתש הקטן ובמרכז הפדגוגי ‘בית עלי’ באשקלון (ששימש בעבר דירת נופש להוריו); בספר ‘עלי’, שבו מתארים בני משפחתו וחבריו של עלי את דמותו ואת חייו, בצד כמה ממכתביו (ירושלים תשי”ז); ובאוסף התמונות שהפקידה פנינה גרי בארכיון התמונות של יד יצחק בן־צבי.