רחל ינאית בן־צבי

גולדה לישנסקי, המוכרת יותר בשמה העברי רחל ינאית, נולדה בעיירה מאלין (כיום באוקראינה). כבר בהיותה ילדה, סירבה לקבל את המנהג המסורתי שרק בנים לומדים גמרא. כיוון שהמלמד סירב לצרף אותה לבנים, החלה ללמוד אצל מורה פרטי עברית, דקדוק ותנ”ך ובהמשך למדה רוסית. בת 15 בלבד, עברה להתגורר לבדה בעיר ז’יטומיר, למדה בגימנסיה והתפרנסה מלימוד עברית.

בעקבות פרעות קישינב והתקוות שנכזבו בקרב יהודי רוסיה, השפיעו עליה התורות הסוציאליסטיות. היא עברה לקייב ב־1905, השתתפה בחוגי נוער מחתרתיים ונעצרה בידי השלטונות. לאחר שיחרורה, עברה לגרמניה ובגיל 18 נבחרה לנציגת עיירת הולדתה מאלין בקונגרס הציוני השביעי בבאזל, שם פגשה כמה מאנשי ‘פועלי ציון’ ובראשם בר בורוכוב. הם התלבטו מה עליהם לעשות: לסייע למהפכה ברוסיה, או לעלות ולבנות את ארץ-ישראל?

‘מה תעשי בארץ ישראל? – ‘אחיה!’

רחל שבה לרוסיה ובדצמבר 1905 פגשה לראשונה את יצחק בן־צבי (אז, שמשילביץ’), האיש שיהיה שותפה לחיים ארוכים, מלאי עשייה וחזון. היא הייתה ה’חברה’ היחידה בחבורה התוססת של ‘פועלי ציון’, שבערה בלהט מהפכני וציוני, אבל החלה להרגיש שעיקר הפעילות הוא דיונים ולא עשייה. בחורף 1908 שמעה על פרעות ביפו ואז, היא מתארת,  עלתה בה הקריאה “”קומי ועלי לארץ-ישראל!’ […] כמו יד נעלמה אחזה בי והקימתני על רגלי.’ היא יצאה לדרך לבדה והגיעה לחוף יפו ב-1908. בדרך ביקרה את המשורר הלאומי ביאליק בעיר הנמל אודסה, ששאל אותה מה תעשה בארץ ישראל – ‘אחיה!’ ענתה לו בחוצפה…

עם עלייתה ארצה, החליטה לשנות את שמה לרחל ינאית מתוך הזדהות עם גיבוריה החשמונאים, המלך ינאי ואשתו שלומציון. בארץ פגשה שוב את ידידה האהוב יצחק, שעלה שנה לפניה ושינה את שם משפחתו לבן־צבי. הם עברו לגור בירושלים, להיות משקל נגד חלוצי ויצרני מול בני “היישוב הישן” בעיר. רחל ינאית לא נחה: היא פרסמה חוברות על קידמה באימפריה העות’מאנית ובקרב יהודי ירושלים, טיילה בעיר ובסביבותיה ופגשה את בני העדות השונות, הייתה חברת מערכת בעיתון ‘האחדות’, לימדה בגימנסיה העברית הטרייה והשתתפה בארגון שביתת פועלי הדפוס הראשונה. יחד עם שותפה לחיים הייתה ממייסדי ‘בר-גיורא’ ו’השומר’, ארגוני הביטחון העבריים הראשונים.

ב־1911 נסעה ללמוד אגרונומיה בנאנסי שבצרפת, הוסמכה למהנדסת חקלאית ושבה ארצה ב-1914, ערב מלחמת העולם הראשונה. בשובה עבדה עם אהרון אהרונסון, מייסד ניל”י, במחקר הקרקע והצמחייה. בשנת 1916 פרסמה את המאמר “העבודה והעובדת” שבו טענה כי “עם האשה נולדה האֵם בעולם – והילד הוא הראשון המגביל את החופש של האשה […] “ילד חופשי יגדל [רק] אצל אם חופשייה”. לימים גם סיפרה על ויכוח שניהלה עם דוד בן־גוריון בירושלים, כשהיו שניהם רווקים, על מעמד האישה. היא אמרה לו אז “שבאשמת הגבר נדחקה האשה לעולם הצר והמוגבל של עבודת הבית – ולא ייפלא שבהיותה מנותקת מבעיות החברה והכלל במשך דורות ארוכים היא נחשלת”.

להצמיח שתילים, נשים, כנפיים

ביולי 1918 סירב הגנרל אלנבי להצעתה לגייס קבוצת מתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי. בשלהי המלחמה ייסדה ינאית בירושלים את “קבוצת עגבנייה”, נערות שעסקו בגידול ירקות בעיר מוכת הרעב והחולי. עם תום המלחמה והגעת השלטון הבריטי, החליטה להקים משתלה לייעור ולנוי (ולחינוך התושבים לעבודה ולחקלאות…). המשתלה החלה ברחוב החבשים, עברה לשכונת הבוכרים וב-1924 לפאתי שכונת רחביה החדשה, צמוד לאוהלי גדוד העבודה ולצריף המשפחתי. בראשית שנות ה־20 נולדו שני בניה, עמרם ועלי, שגדלו בצד פעילותה הנמרצת ולעתים נותרו בצריף המגורים בהשגחת סבתם או דודתם בתיה, בעוד אמם טרודה בענייני היישוב העברי.

רחל נודעה כאחת ממנהיגות היישוב העברי. היא נבחרה ל’ועד הזמני’ ושימשה צירה ב’אסיפת הנבחרים’, הייתה בין מקימות ‘מועצת הפועלות’ וראשוני ‘ההגנה’ ושותפה להחלטות הרות גורל בענייני התיישבות והגנה, קהילה ועלייה. המשתלה שייסדה והפכה למשק חלוצות (ובהמשך עברה לדרום ירושלים), הייתה בית פיזי, חברתי ומקצועי שבו גדלו ופרחו נשים רבות.

פרק חדש: הגברת הראשונה

בשנת 1952 נבחר יצחק בן־צבי לנשיא המדינה, והחל שלב חדש בחיי הזוג. שניהם ראו במינוי הרם הזדמנות ליצור יצירה חדשה – מוסד נשיאותי ישראלי, בבירה ירושלים. בן ציון מיכאלי, ידידה של ינאית, ציין כי המינוי החדש “הצמיח לה כנפיים”. היא פעלה במרץ כדי להשפיע על החברה במדינה הצעירה ולהיטיב את מצבם של עולים וותיקים, יהודים ושאינם יהודים. דוד בן־גוריון, שלא תמיד אהב את מעורבותה העמוקה, כתב לה במחאה על אירוע מסוים: “אנו בחרנו לנשיא את יצחק בן-צבי ולא אותך”.

רחל ינאית התעקשה יחד עם בעלה שלא לגור ב”ארמון אבן” והיא שתכננה את מראהו של “צריף הנשיא” במשכן, שעמד על הקרקע שבעבר שימשה את המשתלה. היא הקפידה על חיים צנועים בבית הנשיא, על הגשת מזון רק מתוצרת הארץ גם בארוחות לשועי עולם ועל שותפות בחייהם של האזרחים. היא דאגה לחינוך הנוער והעולים, העבירה את חוות הלימוד החקלאית מתלפיות לעין כרם, ייסדה את “קרן הנשיא למען ילדי ישראל”, סיירה ברחבי הארץ וסייעה לפונים אליה מכל שכבות הציבור ועדותיו. כשבן־צבי התלבט אם להציע מועמדות לקדנציה שלישית כנשיא, שכנעה אותו לעשות זאת משום שמפעלם של בני הזוג, כך אמרה לו, “טרם נשלם”.

לאחר מותו של יצחק בן־צבי, המשיכה ללא לאות במפעליה – ובהם גם יד יצחק בן־צבי. כאשר ראש עיריית ירושלים, דוד איש שלום (שאותו הכירה עוד מימיהם כחלוצים), בישר לה על ההחלטה לקרוא רחוב מרכזי בשם שדרות יצחק בן־צבי, כתבה לו בתגובה: “לפי מיטב ידיעתי אין הדבר ברוחו של הנשיא […] ראיתי צורך נפשי בהקמת “יד בן צבי” בכדי לחנך לאור דמותו, לתת לילדינו ולנוער מושג על פעלו […], על אורח חייו, על דעותיו, על תרומות נפשו […] מוטב לקרוא דף מכתבי בן צבי לפחות אחת בחודש, מאשר סתם לתת את שמו על רחוב או על בנין.”
ב-1979 נפטרה רחל ינאית ונטמנה לצד יצחק בן־צבי לא בחלקת גדולי האומה, אלא – לבקשתם – בהר המנוחות, בו נקברו כל תושבי ירושלים ללא כל הבדל.

“מוטב לקרוא דף מכתבי בן צבי לפחות אחת בחודש,
מאשר סתם לתת את שמו על רחוב או על בנין.”

לעיון נוסף:
רחל ינאית בן־צבי, אנו עולים, תל אביב תשכ”א
בן־ציון מיכאלי, הגברת הראשונה – רחל ינאית, תל אביב 1992
מרגלית שילה, רחל ינאית בן-צבי, מתוך “העלייה השנייה : אישים” (בעריכת ז’ צחור), יד בן־צבי 1997