במהלך מלחמת העצמאות פונו בירושלים אזורים שהיו בשליטה ערבית. המפונים התיישבו מחדש בשטחים שנותרו בשליטה ישראלית. עם נפילת העיר העתיקה במאי 1948 לידי כוחות הלגיון הירדני פונה גם בית החולים משגב לדך מן הרובע היהודי והתמקם בשכונת קטמון, שנכבשה כמה ימים קודם לכן בידי כוחות ישראליים.
בארכיון יד יצחק בן-צבי מצויים פרוטוקולים של אספות הועד המנהל של בית החולים משגב לדך, לאחר עזיבת הרובע, כתובים בכתב יד וחתומים בידי דוד אבולעפיה, נשיא ועד ההנהלה של משגב לדך. אלו הופקדו בארכיון באדיבותו של מר ראובן קשאני – מנהלו בעבר של בית החולים (אוסף ביה”ח משגב לדך, YBZL.0043).
במסמך מרתק הנושא את הכותרת ‘פרטיכל מאסיפת הועד שהתקיימה ביום 1.8.48 בבית החולים בקטמון’ מתאר רפאל אבולעפיה, מנהל בית החולים את גורלו המר של בית החולים עם נפילת העיר העתיקה:
קטע מפרוטוקול הנהלת בית החולים משגב לדך, 1.8.1948
‘בית החולים שלנו “משגב לדך”, אשר במשך חודשי המצור היה הציר הנשגב אשר מסביבו ובו נאחזו כל החיים הציבוריים, הצבאיים והרפואיים של העיר, “משגב לדך” אשר בימי המצור דוקא פתח מחלקות חדשות, חירורגית [כך!], יולדות, שיניים ועוד לקראת התפקידים שרק הוא יכל למלא, “משגב לדך” ששימש בכל התפקידים האלה באמונה, הופגז ללא רחם ע”י האויב וימים אחדים לפני הפינוי הוא [צ”ל: היה] הכרח לעזבו ולהעביר את כל הפצועים ששכבו בו למקום אחר. “משגב לדך” ששרת את תושבי העיר העתיקה כולם, במשך כמאה שנה, שהביא מזור ותרופה לכמה דורות של אחינו ואבותינו, בהיותו לבדו בין החומות ועד היום הזה, נחרב, כרע נפל תחתיו וכל ציודו הלך לטמיון, ציוד שנאסף בכ”כ הרבה עמל וקורבנות.’
עם מבנה בית החולים נהרסה גם ספרייה תורנית של הרב חזקיהו מדיני (“שדי חמד”) שהיה רב העיר חברון בסוף המאה ה-19.
בתמונה: הרב חיים חזקיהו מדיני (1833-1905) –רב יהודי חצי האי קרים ובהמשך רב העיר חברון
[אוסף יהודי ח.א. קרים, ארכיון התמונות ע”ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן-צבי]
תחושת השליחות והחשיבות בדבר המשך קיומו של בית החולים במיקום חדש בשכונת קטמון סייעה לגבור על הקשיים איתם נאלצו להתמודד ראשי הועד של ‘משגב לדך’, כמתואר בהמשך הדברים:
‘ועכשיו, עם חורבן העיר העתיקה, עם פינוי אוכלוסייתה, הוחרב המוסד? הייעלם השם אשר התנוסס לתפארה במשך כמה דורות ומשם שמו הגיע לתהילה לכל קצוי תבל? התנותק לעולמים שרשת הוד של שרות ומסירות לחולה, לסובל ולעני, במשך כ”כ הרבה שנים? התפסק המסורת? לא, לא יכולתי להסכים לכך. “משגב לדך” מוכרח שנית להיות הנחמה והתקוה של החולה העני שאין מי שיאסוף אותו. דור זה, עליו, למרות האסון שבו התנסה, לשמר את ירושת האבות ולהקימו מחדש.’
‘אבל איך? איך מקימים בית חולים בזמן מלחמה, בידים ריקות כשצריך להתחיל הכל מאלף בית? הקשיים היו עצומים כמעט בלתי אפשריים אך היה צורך להתגבר עליהם. התחלתי בחיפוש בית. מצאתי את הבית הזה, אשר מכל הבתים אשר בסביבה התאים ביותר. דרשתי מועדת המצב שינקו אותו ויעשו בו את התיקונים הנדרשים הראשוניים. במשך כשבוע, אחרי עבודה מאומצת עלה בידי לרכוש כ-30 מיטות עם כל כליהן, מזרונות כרים, שמיכות…’ ניקוי הבניין ,כמו גם תיקונים ראשונים של המבנה נעשו בעזרת ועדת המצב. חלק מהציוד ניתן על ידי הצבא ועל ידי ‘הדסה’ וחלק אחר נתקבל בעקבות פניות לוועד הקהילה בבקשה לעזרה, לבתי מרקחת פרטיים, תוך ניצול קשרים אישיים של חברי הוועד. בית החולים הוקם מחדש בשכונת קטמון ברחוב הקרוי היום ‘כובשי קטמון’.
דייר-צייר בלתי צפוי
כשנה וארבעה חודשים לאחר מכן, נערכה ישיבה נוספת, בה נכחו דוד אבולעפיה, יצחק מלכו, אברהם פרנקו, שלמה חזן, ד”ר ש. אדאטו וד”ר יוסף סוריאנו. בפרוטוקול הישיבה מיום 13.12.49 מסופר על סיור שערכו בבית החולים נשיא הועד וחבר נוסף, שבמהלכו נתקלו ב’דייר-צייר’ בלתי צפוי:
‘… בקומה ג’ של הבנין מצאו את שני החדרים תפוסים ע”י הצייר לטוינובסקי. בברור עם המנהל מצא שאת שני החדרים האלה קיבל הצייר מאת המנהל לזמן של 6-4 שבועות בלבד על מנת להוציא לפועל עבודות ציור אחדות של חברי הממשלה. הצייר יסייד את החדרים ויתקן אותם על חשבונו. מתוך חשש שהצעד הזה יגרום לאי-נעימות עם הממשלה והיות שנהיה זקוקים בקרוב לחדרים האלה הוחלט לבקש מאת המנהל שיקפיד שהצייר יעזוב את הבנין לא יאוחר מיום 31.1.50.’
בתמונה: תמונת יצחק בן צבי, שצייר הצייר פנחס ליטווינובסקי [אוסף הציורים, יד יצחק בן צבי]
ליטווינובסקי בחדרי ביה”ח משגב לדך, מתוך פרוטוקול הנהלת ביה”ח, 13/12/2018
שליחות ומחויבות לכל אורך הדרך
על תחושת השליחות, המחויבות והדאגה לבריאות הציבור היהודי בירושלים, ניתן ללמוד מראשית ימיו של ‘משגב לדך’, שהוקם בעיר העתיקה כשבעים שנה קודם להריסתו ב-1948.
בכ”ט בסיון תרל”ט (1879) נוסדה חברה בשם ‘חברת ביקור חולים משגב לדך’. החברה נוסדה על ידי הרב מנחם שם טוב הכהן החסיד (אלחסיד), אשר הגה יחד עם אשתו לונה את הרעיון להקים בית חולים לתושביה של העיר. הרב מנחם הכהן כיהן כראש ישיבה בסלוניקי ובשנות ה-70 של המאה ה-19 עלתה המשפחה לירושלים. הרב ואשתו נתקלו במצוקה הרפואית הקשה ולכן הגו את רעיון הקמת החברה לטיפול בחולים. ראשיה ומנהיגיה של החברה היו מנכבדי העדה הספרדית בירושלים, אך היא לא הייתה שייכת לוועד העדה הספרדית. מטרתה העיקרית הייתה לתת שירות רפואי לתושבים היהודים בירושלים, על מנת שלא יזדקקו לעזרה וסעד במוסדות רפואיים של המיסיון, ככתוב ‘להיות משגב לדך, להשכיל את כל דל וחולה ללון ביתו, לסעדו על ערש דוי, לעוזרו ברופא ורפואות וגם בכסף ובמזומן אם יידרש לו’. החולים הנזקקים העניים זכו לטיפול במחיר מופחת ולעתים אף חינם אין כסף.
החברה פתחה בעיר העתיקה ‘בית רפואות’ לחלוקת תרופות לחולים נזקקים ושכרה רופא שטיפל בעניים, חינם אין כסף. הכנסות החברה היו קטנות ובאו בעיקר מתרומות ונדבות והיא נהגה לפרסם דוחות לציבור, מזמן לזמן.
בשנת תרמ”ח (1888) הועבר בית החולים מאיר רוטשילד (שהוקם בשנת 1854בעיר העתיקה) לרחוב הנביאים, מחוץ לחומות. חברת משגב לדך קנתה את בנייני בית החולים רוטשילד בסכום של 20 אלף פרנקים וכעבור שנה נפתח בבניין זה בית החולים ‘משגב לדך’ ונתקבלו בו לטיפולים חולים עניים מכל העדות. בתקנון בית החולים נקבע, בין היתר, כי הבית פתוח ‘לכל איש ישראל נגוע חולי’ מבלי תשלום וכי האדם המאושפז יקבל טיפול, כלכלה ותרופות במשך ימי מחלתו עד אשר ישוב לאיתנו.
בעשור השנים הראשון לקיומו, התפתח בית החולים והתרחב ולמבנה המקורי נוספה בשנת 1896 קומה עליונה וגם מיטות לחולים.
מתצלומי המבנה בעיר העתיקה, השמורים בארכיון התמונות ביד יצחק בן-צבי, אנו למדים כי היה זה מבנה מפואר ומודרני במונחי התקופה, אך ללא השוואה לבתי חולים חדישים שנבנו מחוץ לחומות. תצלומים מתקופת המנדט (שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20) מלמדים על השימוש היומיומי בו של יולדות וחולים מבין תושבי הרובע והעיר כולה. מכתובות ההקדשה שבצילומים אלו אפשר ללמוד על תרומות של מיטות וסכומי כסף לבית החולים ולבית הכנסת שפעל במסגרתו ועל תרומת הספרייה של ר’ חזקיהו מדיני (‘שדי חמד’) לבית החולים. כתובת ההקדשה לתרומה זו נקבעה מעל שערי המוסד. מאלבום התמונות של בית החולים (שהוכן לצורך גיוס תרומות) אנו למדים גם על הצוות והציוד שהיו בו בתקופת המנדט, מידע שממחיש את האובדן הגדול עם החורבן וההרס ב-1948.
בתמונה: מיטת יולדת וכתובת הנצחה לתורמים מעליה בבית החולים משגב לדך, 1927 לערך. צלם: א. יחזקאלי, ירושלים [אוסף הגלויות, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי]
שקיפות והצהרת כוונות בדוחות הפעילות של המוסד
[אוסף התעודות, תיק 68. ספריית יד יצחק בן-צבי]
בשלהי התקופה העות’מאנית פשט הנוהג במוסדות החסד של היישוב הישן בירושלים לפרסם בדפוס דוחות כספיים שנתיים בהם פירט כל מוסד את הכנסותיו והוצאותיו. תכלית הפרסום – לייצר שקיפות ומנהל תקין מול התורמים הרבים שהיו להם.
בארכיון יד יצחק בן-צבי מצוי דו”ח כספי לתקופה שבין תרל”ט ל-תרנ”ז (1879-1897). זהו דו”ח מרתק שפירט את המצב הכספי והמעשי של החברה באותן שנים.
הכותרות בראש הדו”ח מעידות על המטרות של החברה ושל בית החולים ‘משגב לעתות בצרה’ ‘ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו’.
מן הדו”ח עולה בפירוט רב הטיפול המסור בכל הפונים שבאו לקבל עזרה וסעד רפואי, במתן תרופות,
בדיקה ויעוץ של רופא וגם ארוחות למאושפזים בבית החולים.
מתברר כי בשנים הראשונות עלתה ההכנסה על ההוצאה בזכות התרומות שניתנו לחברת “משגב לדך” ולבית החולים. לצורך קניית המבנה מבית החולים רוטשילד שהועתק אל מחוץ לחומות שילמה החברה 20 אלף פראנק. את מחציתם השיגה החברה בתור הלוואה מראשי ועד מזכרת משה ויהודית ואת יתר הסכום מהלוואה שניתנה על ידי החברים בחברת “משגב לדך” ומן היתרות הכספיות שהיו מצויות בידיהם.
בשנה השלישית לייסודו של בית החולים “פרצה מחלת האינפלואנסיה” [שפעת] שהגדילה את הצורך בשירותים רפואיים ואף באישפוז, דבר שהגדיל את ההוצאות ואז “עלתה ההוצאה על ההכנסה”.
מעיון מדוקדק בדו”ח המפורט מתברר כי משנה לשנה עלה מספר הפונים לעזרה ולטיפול ומכאן ניתן ללמוד על מקומו החשוב של בית החולים בחברה היהודית בעיר העתיקה ומחוצה לה.
יחד עם זאת, מתוך ספרי הדוחות והחשבונות השנתיים שבית החולים פרסם, ניתן ללמוד על תלאות והתנכלויות מהן סבל בית החולים בתקופות שונות עוד כששכן בתוככי העיר העתיקה, ובמיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אז החזיק השלטון בבית החולים “והצבא עשק וגזל את כל מה שנמצא בו: כל מה שהיה בו משל עץ השיקו [כך!] באש וכל מה שהיה לו איזה ערך חמסוהו לעצמם. ובאופן זה אבד כל האוסף של כלי ניתוח ואוצר הרפואות והבגדים”. כך כתב בדו”ח לשנת היובל באלול תרפ”ה, חיים מיכל מיכלין, המזכיר הכללי של בית החולים, תפקיד אותו מילא במשך למעלה מ-40 שנה.
כאמור, לאחר הפינוי מהרובע היהודי בעיר העתיקה, במאי 1948 ועם המעבר לבניין בשכונת קטמון, התעוררו קשיים רבים הקשורים במבנה, בציוד, בסגל הרפואי וגם בתחום גיוס הכספים.
בפרוטוקול ישיבת הועד מיום ב’ 21.4.52 (בה השתתפו היו”ר דוד אבולעפיה, יצחק מלכו, שלמה חזן וד”ר צוריאנו) נכתב בסעיף ב’: “היו”ר מוסר כי מלאנו את הטופסים הרשמיים המתאימים למשרד הארנונה בקשר לפיצויינו כנפגעי מלחמה השחרור”.
במקביל להתמודדות עם הקשיים שהתעוררו בהתמקמות במבנה בשכונת קטמון עסקו בועד המנהל בחיפוש אחר מגרש לבניין בית חולים חדש וכל זאת תוך כדי שיפור ושיפוץ המבנה הקיים.
מסעיף ה’ בפרוטוקול ישיבה שהתקיימה ב-13.3.52 אנו למדים כי עתידו של בית החולים העסיק את הועד המנהל:
“סעיף ה’: עתיד בית החולים
היו”ר מוסר כי בשיחה עם הד”ר פרופר העלה הלה הצעה חדשה כי נהפוך את בית החולים לבית חולי סרטן. הוחלט לעשות את כל הסידורים להפיכת ביה”ח, במידת האפשר עוד בראשון במאי ש.ז. לבית חולים ליולדות.”
בית החולים התקיים במבנה שבשכונת קטמון עד שנת 1987 אז הועבר למשכנו החדש, ברחוב חזקיהו המלך, במבנה מודרני שיועד מלכתחילה לשמש כבית חולים.
בעיר העתיקה בירושלים, קיים עד היום רחוב הנושא את שם בית החולים “משגב לדך”.
לקריאה נוספת:
ראובן קשאני, בית החולים הכללי משגב לדך בירושלים, ירושלים, 1976
