בארכיון התמונות של יד בן־צבי נמצאת גלוית “שנה טובה” שנשלחה לפני 70 שנה בדיוק מירושלים. על הגלויה ציור זוג ידיים מוקפות פרחים – לכאורה, ברכה סטנדרטית. אולם גב התמונה חושף את ייחודה: היא ממוענת אל “אברהם בנאי, מחנה שבויים של הלגיון הירדני, דרך הצלב האדום”. היא נכתבה באנגלית, לצרכי צנזורה, “מכולנו, ובמיוחד מחיים וגברי השולחים נשיקות וברכה לשנה החדשה. אמא.” חיים וגברי בנאי, והאח יוסי בנאי, מוכרים היטב לכל ישראלי… מי היה אברהם בנאי?
אברהם בנאי נולד ב־1927 בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה (שבו הייתה למשפחה חנות ירקות). עם פרוץ מלחמת העצמאות בירושלים היה לחבר ב”הגנה” והצטרף לגדנ”עים שנשלחו להגנת הרובע היהודי. יחד עם חבריו ל”רזרבה האזורית” הוא עסק במשימות סיור ותמיכה בלוחמים. הוא גם דאג לילדי הרובע, והם נשבו בקסמי אישיותו וסיפוריו.
בקרבות הקשים ברובע היהודי בחודש מאי 1948, אברהם נפצע פעמיים. ביום 28 במאי, עם כניעת הרובע היהודי, נפל בשבי הלגיון הירדני והוא פצוע. יחד עם 300 ממגני הרובע ותושביו הוא הועבר למחנה שבויים בעבר הירדן. שם גם קיבל את פני שנת תש”ט, ואת הגלויה ספוגת הגעגוע מאמו ואחיו.
לאחר כעשרה חודשים בשבי השתחרר ושב לירושלים. הוא עבד כמדריך עולים ביישובי פרוזדור ירושלים, ובשעות אחר הצהריים הדריך ילדים במגרש המשחקים בשכונת מקור ברוך. מגרשי המשחקים הוקמו ביוזמת הנדבנית גוגנהיימר והופעלו בידי הסתדרות “הדסה”. המגרשים היו “חבל הצלה” לילדים קשי יום מסגרת חברתית שכללה חוגים, משחקים, טיולים והווי חברתי. רעייתו אביגיל הייתה אף היא פעילה כמדריכה במסגרת זו.
בשנת 1987, במלאות 20 שנה לאיחוד ירושלים, זכה אברהם לסגור מעגל: הוא עמד על במה ברובע היהודי המשוקם והנחה את טקס “יום ירושלים” לצד הרמטכ”ל.
