האיש (הכמעט) נכון בזמן הנכון

מי היה דוד הראובני?

בשלהי חודש כסלו שנת רפ”ד (פברואר 1524) ירד מספינה קלה בנמל ונציה אדם שהגיע מאלכסנדריה. הוא היה דמות צבעונית ויוצאת דופן ובמובנים מסוימים אפילו מעוררת גיחוך: “שחר המראה, שפל הקומה, דל הבשר, שפתו הגרית ומעט יהודית […] לובש משי ווירגאטו (-מפוספס) כמנהג הישמעאלים ועל ראשו סודר לבן והוא עוטה בו רובו וראשו עד שכל רואיו ילעיגו עליו ויחשבוהו לאשה” (א”ז אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל, עמ’ 371).  ימים אחדים לאחר שהגיע לוונציה, התקיימה פגישה ראשונה בין האורח לבין כמה מיהודי העיר ופרנסי הקהילה. במהלך הפגישה הוא הציג את עצמו כדוד, בנו של המלך שלמה ואחיו של המלך יוסף, המולך על מדינה יהודית עצמאית במדבר חבור שבחצי האי ערב, שבה חיים בני שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. דוד סיפר כי הוא בדרכו לרומא לפגישה עם האפיפיור, בשליחותם של שבעים הזקנים, יועציו של אחיו המלך.

מי שהתבוננו באורח המוזר באותו אחר צוהריים קריר בלגונה של ונציה, וודאי לא העלו על דעתם כי זו הייתה יריית הפתיחה לאחת מפרשיות ההתחזות המוזרות והמרתקות בהיסטוריה של ראשית העת החדשה, פרשייה שהגיעה לקיצה הטרגי ארבע עשרה שנה מאוחר יותר בליירנה שבספרד. מי היה דוד הראובני, כפי שכונה האורח המסתורי בהמשך, מניין בא, מה ביקש להשיג ומה עלה בגורלו ובגורלן של תוכניותיו? בשורות הבאות אנסה לשפוך מעט אור על דמות מרתקת זו ועל תוכניותיה.

מחפשים את פרסטר ג’ון

לכל ניסיון לפצח פרשה מרתקת זו יש להקדים מבוא היסטורי קצר. במאה השנים שקדמו להופעתו של הראובני נפתח עידן חדש בתולדות אירופה, עידן התגליות. בשנים אלו יצאו ספנים אירופיים תחת דגליהן של ספרד ופורטוגל למסעות מחקר וגילוי לאורך חופי צפון אפריקה ומערבה אל האוקיינוס האטלנטי. אחת המטרות העיקריות של המסעות, בייחוד אלו של הספנים הפורטוגלים, היה איתורה של ממלכת פרסטר ג’ון, ממלכה נוצרית אגדית המצויה אי שם במזרח, אשר שמועות על אודותיה נפוצו באירופה כבר מהמאה ה-12. האגדות תיארו את עושרה האגדי ואת כוחה הצבאי האדיר של הממלכה הנוצרית, שנתפסה מעתה באירופה כבת ברית פוטנציאלית במאבק באימפריה העות’מאנית המוסלמית שהלכה והתעצמה באגן הים התיכון.

כמו חברת הרוב הנוצרית, גם יהודי אירופה הכירו את האגדות האלו ועקבו בעניין אחרי המסעות הימיים ואחרי הידיעות החדשות שהגיעו. אולם ליהודי אירופה היה עניין נוסף, ייחודי, באיתור ממלכתו של פרסטר ג’ון, שכן במסורות שנפוצו באירופה על ממלכה זו סופר כי היא גובלת בארצם של עשרת שבטי ישראל שגלו מארצם יותר מאלפיים שנים קודם לכן. ממלכת השבטים תוארה כממלכה עצמאית ועשירה שלה צבא בלתי מנוצח. אם הנוסעים הנוצרים יגיעו לארצו של פרסטר ג’ון הם יסללו גם את הדרך לארצם של עשרת השבטים. ואכן משנות השלושים של המאה ה-15 ולמשך קרוב למאה שנים ההתעניינות בעשרת השבטים גברה בחברה היהודית, ושמועות על כך שארצם אותרה ושהקשר איתם חודש, נפוצו בקרב היהודים כפי ששמועות על ממלכתו של פרסטר ג’ון נפוצו בקרב הנוצרים.

בשנת 1453 כבש הצבא העות’מאני את המעוז הנוצרי הגדול האחרון במזרח, העיר קונסטנטינופול, והפך את בירתה הנוצרית ההיסטורית של האימפריה הרומית המזרחית לעיר איסטנבול, שנעשתה לבירתה של הסולטנות המוסלמית. הצבא העות’מאני הוסיף להתקדם מערבה. בשנת 1521, שנים אחדות לפני הופעתו של דוד הראובני, כבשו העות’מאנים את בלגרד והשתלטו על ממלכת הונגריה ובשנת 1529 כבר הטילו מצור על וינה.

ההתעצמות העות’מאנית במאות ה-15 וה-16 ביססה את מעמדו של פרסטר ג’ון כבן ברית פוטנציאלי וכמי שיוכל לסייע לאחיו הנוצרים שבאירופה להדוף את העות’מאנים. ואכן, לאחר שהספנים הפורטוגלים העלו חרס בחכתם, המשיכה החצר הפורטוגלית לשלוח משלחות יבשתיות בניסיון נואש לחבור לפרסטר ג’ון.

האיש הנכון?

דוד הראובני היה אפוא האיש הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. הוא היה מודע להלך הרוחות באירופה והציע למעשה אלטרנטיבה צבאית ופוליטית לפרסטר ג’ון, הלקוחה מאותו אזור דמדומים שבין המיתוס והחלום למציאות. אם אירופה אינה מצליחה להגיע אל הממלכה האגדית של פרסטר ג’ון, יגיע לאירופה נציגה של ממלכה מיתית אחרת, זו של עשרת השבטים, שכנתה של ממלכת פרסטר ג’ון.

מוונציה פנה הראובני לרומא, נפגש עם האפיפיור ופרס בפניו את תוכניתו, וכך תיאר אותה דניאל דה-פיזה, מי ששימש כמתורגמן בפגישה זו:

והכלל העולה הוא שזה דוד שלוח ממדבר חבור מהמון רב מישראל אשר שם […] לכרות ברית עם האפיפיור ולשאול ממנו כלי מלחמה, היינו מזרקי אש הקורטיטי ופאלקוניטי ודומיהם דרך מלך פורטוגל […] והתפאר אל האפיפיור כי אם ישמע לקולו יש לאל ידו, בחמלת ה’ עליו ועל עמו אשר הוא ואחיו מלך עליהם, להילחם בכל מלכי הישמעאלים עד מכה וארץ כוש וערב. (א”ז אשכולי,  עמ’ 371)

אם כן, הראובני בא עם הצעה קונקרטית המלמדת על מודעות למצב הגיאופוליטי, או שמא הגיאו=דתי, שבו נתונה הייתה אירופה. שבטי ישראל, היושבים בחצי האי ערב, יתקפו, בתיאום עם מדינות אירופה, את העו’תמאנים מדרום ובאותו הזמן יתקפו המעצמות האירופיות מהצפון וכך יסירו את האיום העות’מאני מעל אירופה.

כמו היום גם אז, מחירו של שיתוף פעולה צבאי ופוליטי הוא נשק מתקדם, מזרקי אש בלשונו של הראובני. ואכן, בעקבות הפגישה מסר האפיפיור לראובני מכתב המלצה למלך פורטוגל ובו ביקש ממנו לבחון בחיוב את בקשתו של הראובני ולספק לו ספינה עמוסה בנשק חם שתפליג לנמל העיר ג’דה שבחצי האי ערב, הרחוקה ימי הליכה ספורים מארצם של השבטים.

לאחר עיכובים רבים, באוקטובר 1525 הגיע הראובני לפורטוגל, וזמן קצר לאחר מכן נפגש עם המלך, שטח בפניו את הצעתו והציג לו את מכתב ההמלצה של האפיפיור. בשבועות שלאחר מכן הוא ניהל משא ומתן עם המלך ועם יועציו ונראה היה כי המלך מתכוון להיענות להצעתו של השגריר היהודי, ולצייד את יהודי ממלכת השבטים במיטב התוצרת של תעשיית הנשק הפורטוגלית.

אולם בפורטוגל פגש הראובני לא רק במלך וביועציו (שמקצתם, אגב, התנגדו לשיתוף הפעולה היהודי-נוצרי), אלא גם באנוסים רבים. למעשה מאז שיהודי פורטוגל אולצו להמיר את דתם בשנת 1497, לא הייתה בפורטוגל נוכחות יהודית גלויה. הופעתו של הראובני הייתה חריגה לא רק מעצם היותו יהודי שנע בגלוי ובחופשיות ברחבי המדינה, אלא גם בשל היותו של יהודי זה נציג רשמי של ממלכה יהודית עצמאית אשר התקבל במלוא גינוני הטקס. הראובני עורר לפיכך עניין רב בקרב האנוסים. רבים מהם באו לצפות בו, ובתחנות השונות שבהן שהה בפורטוגל במסעו אל החצר המלכותית, הוא שוכן בבתי אנוסים, מתוך מחשבה כי שם יוכל לקבל את צרכיו הדתיים ובכלל זה מזון כשר.

במהלך שהותו בסמוך לחצר המלכותית באלמרים, פנה לראובני בן אנוסים צעיר בשם דייגו פירס, שבגילו הצעיר כבר מילא משרה בכירה במערכת המשפט הפורטוגלית וביקש ממנו שיסייע לו למול את עצמו ולשוב ליהדותו. הראובני דחה אומנם את בקשתו, אולם פירס הצעיר לא אמר נואש, מל את עצמו ולאחר שהחלים שב ופנה לראובני, ששב ודחה אותו. הידיעות על שובו של פירס (שמעתה נודע בשם שלמה מלכו ליהדות חיזקו את מעמדם של מתנגדי הראובני, שטענו כי המטרה האמיתית של ביקורו היא לעורר את האנוסים לשוב ליהדות. ואכן, המלך הזמין את הראובני לשיחת בירור ובעקבותיה הודיע לו כי הוא משעה את כל הבטחותיו ולאחר זמן קצר אף הורה לו לעזוב את פורטוגל.

הידיעות על אודותיו מכאן ואילך לוטות בערפל. הראובני טען כי בדרכו מפורטוגל נתפסה אונייתו וכי הוא נכלא ושוחרר כעבור זמן תמורת כופר שנאסף על ידי יהודי איטליה. אולם אין אף מקור יהודי או אחר המאשר טענות אלו. עדויות ראשונות עליו מגיעות ממנטובה שבאיטליה, שם הוא נתפס בפברואר 1530 כשהוא מנסה לזייף לעצמו מסמכים, דבר שהובא לידיעת השלטונות וערער את האמון בו אף יותר. למרות זאת בנובמבר 1530 חבר אליו שלמה מלכו (הוא דייגו פירס) בוונציה שבה הם שהו עד לקיץ 1532. אז התלווה הראובני למלכו במסעו לפגוש את קרל החמישי, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, ברגנסבורג. בעקבות  פגישה זו נאסרו השניים, מלכו הוצא להורג והראובני נאסר, נלקח על ידי הקיסר לספרד והוצא להורג ללא הוד והדר, ב”מעשה האמונה” (אוטו דָה פֶה) – טקס הענשה פומבי של כופרים ומומרים שנעשה ביוזמת האינקוויזיציה שהתקיים בליירנה בשנת 1538. כך בקול ענות חלושה, וכשהוא רחוק ומנותק מהחברה היהודית, באה לקיצה פרשה מרתקת זו.

מה הייתה מטרתו של דוד הראובני, מניין בא ומה הוא ביקש להשיג? מדוע ביקש לשתף פעולה עם הנוצרים, ובראשם עם מלך פורטוגל, אשר פעל להקמת האינקוויזיציה בפורטוגל ואשר אביו התנכל ליהודי ארצו וכפה עליהם להתנצר שנים מספר קודם לכן, דווקא במאבק נגד האימפריה העות’מאנית שקלטה את פליטי מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל והעניקה להם מחסה?

ובנוסף, מה היה עושה לו אכן היה מצליח לשכנע את מלך פורטוגל לספק לו ספינה עמוסה בתותחים אשר תפליג לחצי האי ערב? במכתב ההמלצה של האפיפיור צוינה העיר ג’דה, הרחוקה ימי הליכה ספורים בלבד ממלכת השבטים, כנמל היעד שאליו תגיע ספינת הנשק.

חזונו של ר’ אברהם הלוי

נראה כי המפתח להבנת פעילותו של הראובני טמון בדמות נוספת, מרתקת לא פחות, המקובל והמאגיקון הירושלמי ר’ אברהם בן אליעזר הלוי. אברהם הלוי נולד בספרד במחצית השנייה של המאה ה=15. הוא השתייך לחוגי מקובלים מאגיקונים שעסקו בגילויי סודות ובקבלה מעשית. עם הגירוש הוא נמלט לפורטוגל, אולם גם שם גורלו לא שפר עליו והוא נאלץ להתנצר בכפייה יחד עם שאר יהודי פורטוגל. בשנת 1506 יצא הלוי את פורטוגל ולאחר שעבר באיטליה, ביוון ובמצרים הוא השתקע בירושלים וניהל ממנה תעמולה משיחית ערה. הלוי צפה כי המשיח יגיע בשנת 1530, וכי קודם לכן, בשנת 1524 (השנה שבה הגיע הראובני לאיטליה) יתרחשו מספר אירועים שיבשרו את בואו הקרוב. בכתביו הוא מזכיר בין היתר מלחמה בין הפורטוגלים לעות’מאנים אשר תתרחש בעיר ג’דה הסמוכה למכה, ובמהלכה ייהרס המבצר המגן על העיר. כתביו של הלוי היו ידועים באיטליה והוא ניהל התכתבות ערה עם דמויות שונות מקרב יהודי איטליה.

פרטים רבים הנוגעים לראובני קושרים אותו לדמותו של אברהם הלוי, ודמיון כזה מתגלה גם בנוגע ליעדו של הראובני אשר ביקש להגיע עם ספינת מלחמה פורטוגלית עמוסה בנשק חדיש לעיר ג’דה. נראה כי הראובני, שסביר שהכיר את משנתו המשיחית של הלוי מכלי שני, ביקש “להגשים” את תחזיתו המשיחית בנוגע לעתיד להתרחש בג’דה ולהבטיח על ידי כך את התגלות המשיח בשנת 1530. הראובני הציג את עצמו בראש ובראשונה כמדינאי וכלוחם. הוא היה מודע היטב למציאות הגיאופוליטית של שנות העשרים של המאה ה-16 ועיצב את שליחותו כך שתתאים למציאות זו. ניתן לראות את דוד הראובני כמי שביקש להשיב את המשיחיות היהודית אל ההיסטוריה ולהפוך את העם היהודי מחדש לגורם פעיל ומשמעותי בהיסטוריה ובפוליטיקה של ימיו.

זיקתו של הראובני למשנתו של אברהם הלוי עשויה לפזר מעט את הערפל בנוגע למוצאו. בשמונים השנים האחרונות זיהו חוקרים את הראובני כיהודי אשכנזי, ספרדי, תימני, אתיופי והודי. לא נותרה אפוא כמעט פזורה מפזורות ישראל שהראובני לא נקשר בה. אולם עיון מחודש בכתביו של הראובני מלמד על היכרות עמוקה וטובה שלו עם ארץ ישראל וכמו כן מתגלים בכתביו הדים למנהגים שהיו מקובלים בין אנוסים ששבו ליהדות  וביקשו לכפר על התקופה בה חיו כנוצרים. אחד המרכזים הבולטים אליו הגיעו אנוסים כאלו הוא ארץ ישראל. גם זיקתו לאברהם הלוי, שהתגורר בירושלים, מחזקת את ההנחה כי הראובני חי בארץ, היטיב להכיר אותה ונחשף בה הן לאנוסים שחזרו ליהדות, הן למקובל ומחשב הקיצים – אברהם הלוי. שליטתו של הראובני בערבית ותיאורו כשחום עור עשויים לרמוז על מוצאו מקהילת היהודים המוסתערבים, אותם יהודים שחיו בארץ בין תושביה הערבים מדורי דורות ושהתגוררו בעיקר באזור הגליל. ואכן עדויות על דמות הקרובה לזו של הראובני מצויות במכתבים שנכתבו בשנות העשרים של המאה ה-16 בצפת.

משיחיות היסטורית

פרשת  ההתחזות של דוד הראובני היא ביטוי לדגם חדש של פעילות משיחית. זהו דגם שהתהווה מתוך המתח שבין ציפיות משיחיות עזות וקונקרטיות, שנפוצו בחברה היהודית באגן הים התיכון בראשית המאה ה=16, ציפיות שאברהם הלוי היה אחד המפיצים העיקריים שלהן, לבין מציאות שבה ציפיות אלו אינן מתגשמות. דוד הראובני ניסה לגשר על הפער הזה באמצעות יצירה מלאכותית של הסיטואציה ההיסטורית שאמורה להתרחש ערב הגאולה על פי החזון של מחשבי הקיצים. אברהם הלוי צפה שערב הגאולה יפרוץ מאבק בין העות’מאנים לפורטוגלים בחצי האי ערב. אך מאבק כזה לא פרץ, ולכן ביקש הראובני ליצור אותו בצורה מלאכותית.

זו פעילות משיחית שזירת התרחשותה אינה בית הכנסת, בית המדרש, או העולמות העליונים, אלא המציאות ההיסטורית. המשתתפים בה אינם מקובלים או שרים שמימיים המייצגים את האומות השונות אלא האפיפיור, סולטנים, מלכים ונסיכים הקיימים במציאות. אני מבקש לכנות סוג זה של פעילות משיחית בשם “משיחיות היסטורית”. דוד הראובני לא היה המבשר המשיחי אשר פעל בגישה זו. הדמות הבולטת ביותר הקשורה לסוג פעילות כזה היא שלמה מולכו, מי שפגש את הראובני עוד בפורטוגל והפך לימים לאחד המבשרים המשיחיים הבולטים ביותר בהיסטוריה היהודית, שני רק לשבתאי צבי.

לעיון נוסף

1. ש’ סימונסון, “שליחותו השנייה של דוד הראובני באיטליה”, ציון כו (תשכ”א), עמ’ 207-198.
2. מ’ בנמלך, שלמה מלכו חייו ומותו של משיח בן יוסף, ירושלים תשע”ז.
3. א”ז אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל, מוסד ביאליק, 1987.
4. M. Benmelech,”History, Politics, and Messianism: David Ha-Reuveni’s Origin and Mission”, AJS  Review, 35 (2011), pp. 35-60.